בית המשפט העליון דחה (יום ד', 17.9.14) עתירה שביקשה לחייב את הישיבות החרדיות הקטנות (כיתות ט'-י"ב) בלימודי ליבה. ההחלטה התקבלה בהרכב בן תשעה שופטים. על דחיית העתירה החליטו הנשיא אשר גרוניס, המשנה לנשיא מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין, אסתר חיות, יצחק עמית, ניל הנדל ועוזי פוגלמן. השופטים עדנה ארבל וסלים ג'ובראן סברו בדעת מיעוט שיש לקבל את העתירה.

העתירה הוגשה בידי שר החינוך לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין; ראש המרכז הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן; ח"כ אלעזר שטרן; וארבעה חרדים לשעבר. הדיון המרכזי עסק בשאלה האם החוק המעניק פטור מלימודי ליבה למוסדות אלו, הוא חוקתי משום שלכאורה יש בו משום פגיעה בזכות לחינוך ופגיעה ביכולת ההשתכרות העתידית של תלמידי הישיבות. העתירה הוגשה בשנת 2010 ונדונה בשנת 2011. היא נגעה ל-25,000 תלמידים.


"להתנות את ההכרה"


הנדל אומר, כי בחוק אין כפייה שכן כל נער והוריו יכולים לבחור את מוסד הלימוד, ומנגד - בעתירה יש סממנים של פטרנליזם וניסיון לבטל רכיב מרכזי בזהותו של המיעוט החרדי, בעוד בג"ץ נוטה להגן על המיעוט מפני הרוב. עוד עומד הנדל על ההכרה עתיקת היומין בצורך לעבוד לצד לימוד התורה, ואומר שבישראל יש בכך אף משום קיום מצות יישוב הארץ. הנדל מציין, כי בציבור החרדי מתחולל שינוי בתחום היציאה לעבודה, אם כי אין זה תפקידו של המחוקק לכפות אותו.

חיות סבורה, כי יש מקום להכיר בזכות היסוד לחינוך וכי על המדינה להבטיח לכל תלמיד את המינימום שיאפשר לו לפתח את יכולותיו מבלי לסבול מנחיתות חברתית. עם זאת, בעתירה אין תשתית עובדתית לצורך הגדרת תכני היסוד, אשר היעדרם פוגע בזכות זו של תלמידי הישיבות. לצד זאת אומרת חיות, כי ראוי ששר החינוך לא יכיר במוסדות חרדיים שאינם מלמדים אזרחות, משום שבכך הם מתעלמים מערכיה הדמוקרטיים של ישראל.

לדעת נאור, הזכות לחינוך היא חוקתית אך יש לאזן אותה מול זכותם של ההורים לחנך את ילדיהם לפי השקפת עולמם. החוק הנדון עומד במבחן המידתיות של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, והתועלת שבו להגשמת האוטונומיה בחינוך עולה על הנזק שבגריעת תכני לימוד.


זכות להתערב, לא חובה


עמית אומר, כי למדינה ליברלית יש זכות להתערב בחינוך ילדים חרדים בניגוד לדעת הוריהם, אך אין עליה חובה לעשות זאת. החוק הנדון אינו כופה לימודים מסוימים אלא מעניק פטור מהם, ואין מקום להתערבות שיפוטית במתן פטור זה. באותה מידה סבור עמית, כי המחוקק אינו חייב להתערב באוטונומיה החינוכית המוענקת להורים, אף כי הוא רשאי לעשות זאת. הוא דוחה את דעתה של חיות, לפיה ניתן לכפות על הישיבות לימודי אזרחות.

לדברי רובינשטיין, השאלה היא כיצד לא לפגוע בערכי יסוד של החברה החרדית לצד הכנת התלמידים לחיים. גם רובינשטיין סבור שהזכות לחינוך היא זכות יסוד חוקתית, וקיימת גם סוגיית הנחלת ערכים דמוקרטיים לשם השתלבות במדינה. לצד זאת, קיימת זכותם של ההורים לאוטונומיה ויש לאזן בין כל הזכויות הללו. גם רובינשטיין עוסק בשאלת המידתיות של הפגיעה בזכות לחינוך, וקובע שמאחר שמדובר בשנתיים עד ארבע שנים בלבד של לימודים - לא נוצרה מסה קריטית המצדיקה את התערבות בית המשפט.

פוגלמן אומר, כי זכות היסוד לחינוך מטילה על המדינה את החובה לעשות להגשמתה, אך העתירה לא הניחה תשתית עובדתית לקביעה שבמקרה הנדון נפגעת זכות היסוד. פוגלמן מדגיש, כי אין לראות בחוות דעתו משום אישור שהחוק הוא ראוי, אלא רק שמבחינה משפטית אין בסיס להתערבות בו - בפרט כאשר המדובר בחקיקה ראשית ולא בהליך מינהלי.


לא הכל משפטי


גם לדעת גרוניס לא הונחה תשתית עובדתית שתאפשר לקבוע שהחוק פוגע בזכות היסוד לחינוך. מדובר בעתירה פטרנליסטית, וביהמ"ש מעניק סעדים מסוג זה כאשר הנפגע עצמו עותר. לא כל סוגיה חברתית (השתלבותם של החרדים בחברה ובעבודה) היא גם סוגיה משפטית, ולא בכל מקרה בו סבור מאן דהוא שהמחוקק אינו מתמודד כראוי עם סוגיה, ניתן להניחה לפתחו של בית המשפט. לדברי גרוניס, לא הוכח שמניעת לימודי הליבה פוגעת בזכות לחינוך, וספק אם פסילת החוק תסייע לקידום השתלבותם העתידית של החרדים ביתר חלקי החברה הישראלית.

ארבל פתחה את דעת המיעוט בקביעת הזכות החוקתית לחינוך, ולדעתה זכות זו כוללת את לימודי הליבה - בין היתר משום שהם מעבירים ערכי יסוד המשותפים לחברה הישראלית ומשום שהם כלי חיוני להשתלבות בעבודה. החוק הנדון פוגע בזכות יסוד זו, ומונע מן הנערים החרדים כלים שיאפשרו להם לבחור בעתיד בעצמם את דרכם. לדעת ארבל, מדובר במצב קיצוני בו יש מקום להתערב באוטונומיה ההורית בתחום גידול הילדים, שכן החוק פוגע בצורה בלתי מידתית בזכות לחינוך.

ג'ובראן הסכים עם ארבל ועם נימוקיה, והוא סבור שקיים בעתירה יסוד עובדתי מספיק כדי לקבל אותה. תוכנית הליבה מקנה לתלמידים מיומנויות וכלים בסיסיים וחיוניים, שהם חלק מן הזכות הבסיסית לקיום בכבוד בחברה המודרנית. גם בחו"ל, העיר ג'ובראן, לימודי הליבה הם מסד הכרחי וחיוני לכל תלמיד.

את העותרים ייצגו עוה"ד רענן הר-זהב, יעקב בן-שמש, סיגל רונן-כץ ועידו כהן; את הכנסת ייצגו עוה"ד גור בליי ואייל ינון; את משרד החינוך ייצגה עו"ד דינה זילבר; את עמותת מנהלי הישיבות ייצג עו"ד עדיאל גלס; ומספר מבקשים להצטרף יוצגו בידי עוה"ד אביעד הכהן, ישעיהו אברהם, משה בן-דוד וחיים זיכרמן.