עו"ד בני נהרי, מן הידועים בתחום הפלילי, הגיש לבית המשפט מה שהתיימר להיות ציטוט מתוך ספר מוביל בתחום זה - אך שינה את המילה החשובה ביותר בציטוט, ועמד על כך גם לאחר שהשופטת מיכל ברק-נבו הפנתה את תשומת ליבו.
נהרי ייצג את משה שון, שהואשם בגרימת חבלה חמורה. בשולי החלטתה להרשיע את שון כתבה ברק-נבו (5.11.14, אז בבית משפט השלום בתל אביב וכיום בבית המשפט המחוזי), כי נהרי התנגד לכך שהתובעת תעמת את שון עם דבריהם במשטרה של אחיו ואחותו - שלא העידו בבית המשפט. ברק-נבו דחתה שלוש פעמים את התנגדותו של נהרי, וכאשר התנגד בפעם הרביעית למרות שהורתה לו לחדול מכך, הזהירה שתחייב אותו בהוצאות.
בסיום המשפט ביקש נהרי להגיש סיכומים בכתב, למרות שברק-נבו קבעה שהם יישמעו בעל-פה, בנימוק שברצונו להגיש פסיקה שתתייחס לאותן שאלות שהתירה. בפועל, הגיש נהרי ציטוט מתוך ספרו הידוע של שופט בית המשפט העליון בדימוס,
יעקב קדמי, "על הראיות". לפי הציטוט שהביא נהרי, כתב קדמי: "מצהיר הצד החוקר שאותו עד לא ייקרא להעיד - ישקול בית המשפט אם להתיר את השאלות, כשהנטייה תהיה שלא להתיר".
ואולם, אומרת ברק-נבו, הציטוט המדויק הוא "כשהנטייה תהיה שלא להרחיב" - וזה בדיוק מה שעשתה. כלומר: נהרי טען שקדמי קובע שיש לאסור כליל שאלות בנוגע לגירסתו של מי שאינו מעיד, בעוד בפועל נכתב שניתן להתירן אך לא להרחיב את היריעה.
ברק-נבו מוסיפה: "על-מנת לתת להגנה הזדמנות לבדוק עצמה ולהיווכח כי נפלה טעות במילה החשובה ביותר בציטוט, נתתי החלטה ובה ציינתי כי נראה שהסניגור ואנכי אוחזים עותקים שונים של אותה מהדורה מספרו של קדמי, וביקשתי שיצורף העמוד ממנו נלקח הציטוט. אלא שכוונתי כנראה לא הובנה, והדף אכן צולם והוגש, 'בהמשך להחלטת בית המשפט', אך זאת ללא כל מילת הסבר.
"...איני מעלה על דעתי שהטעות, הגם שמהותית, נעשתה בכוונה תחילה, אולם ראוי היה לו, לצוות ההגנה, להקפיד יותר כאשר הוא מפנה את בית המשפט לציטוט בדרך זו, בפרט כאשר מדובר בסוגיה בה טען בתוקף כי הצדק עימו. כך, ביתר שאת, נוכח ההזדמנות שניתנה לו כשהופנתה אליו שאלה בעניין על-ידי בית המשפט".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
