פסק דין שניתן אתמול (10.12.03) בבג"צ קובע: משרד הפנים רשאי לסרב להעניק מעמד לפי חוק השבות למי שהוכיח לכאורה את יהדותו, ולרשום את המבקש כיהודי, חייב להתבסס על ראיות פוזיטיביות המצדיקות את שלילת הזכאות ואין די ב"תחושות בטן שליליות" לשם כך.
פסק הדין ניתן בעניינן של סופיה מקסימוב ובתה נטליה כהן, שהגיעו לארץ לפני מספר שנים. הבת, ילידת 1960, הגיעה לארץ ב-1995 וקיבלה אזרחות ישראלית מכוח היותה בת זוג של יהודי, ולאחר מספר חודשים רשם אותה משרד הפנים במרשם האוכלוסין כיהודיה. כעבור שנתיים הגיעה האם לארץ כתיירת, וביקשה להתאזרח בישראל מכוח היותה יהודיה.
בדיקה שביצע מינהל האוכלוסין העלתה, לטענת אנשי המינהל, כי רישומה של הבת כיהודיה מבוסס על מסמכים מזוייפים, ולכן הוחלט לבטל את הרישום, לדחות את בקשתה של האם למימוש זכאותה מכוח שבות, ולגרש את האם מישראל.
האם והבת עתרו נגד החלטת מינהל האוכלוסין, וטענו כי אין בידי המינהל ראיות מספיקות לביסוס קביעתו שמסמכיהן זויפו, וכי לכל ה"אינדיקציות המחשידות" ביחס לאותנטיות המסמכים קיים הססבר תמים, המסיר את החשד לזיוף. לפיכך, טענו העותרות, יש לבטל את ההחלטה ולרשום את שתיהן במרשם האוכלוסין כיהודיות.
השופטים אליהו מצא, דליה דורנר ואילה פרוקצ'יה קיבלו את העתירה. השופט מצא, שכתב את פסק הדין, ציין כי חוק השבות אינו קובע כיצד תוכח יהדות אמו של המבקש להתאזרח לפי חוק השבות. "בנסיבות אלו של העדר הסדר חקיקתי ספציפי", קבע מצא, "חל הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, ולפיו נדרשות 'ראיות מינהליות' לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת. ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר - ורשות סבירה - היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה.
מצא קבע, כי הנטל הראשוני להוכיח את יהדותו של המבקש רובץ על המבקש עצמו, וכי "המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו, אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. כאילו הן, למשל, תעודות ציבוריות למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי".
משהרים המבקש את הנטל הראשוני, קבע מצא, עובר הנטל אל מינהל האוכלוסין לסתור את חזקת הזכאות. במקרה זה נקבע, כי העותרות עמדו בנטל הראשוני, ולפיכך עבר הנטל אל המינהל, להוכיח כי העותרות אינן יהודיות.
על-מנת לעמוד בנטל זה, לפי מצא, "נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב'תחושות בטן' בלתי מבוססות או ב'ספקות' גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו. ואמנם, עיון בפסיקה שעסקה בשאלת ההכרה הבסיסית ביהדותו של מי שמבקש מעמד מכוח חוק השבות מעלה, כי בפועל - גם אם הדבר לא נקבע במפורש - הניח בית המשפט כי משרד הפנים נדרש להציג ראיות מינהליות המבססות (באורח פוזיטיבי) את החלטתו לסרב לבקשה, ואין הוא יוצא ידי חובה בטענה (השלילית) כי המבקש לא שכנע אותו בדבר יהדותו".
בנסיבות המקרה, נקבע בפסק הדין, הסתייגויותיו של מינהל האוכלוסין מאמיתות המסמכים שהציגו העותרות להוכחת יהדותן מבוססת על ספקות והעדר שכנוע מצד המינהל, ולא על ראיות מינהליות - ולכן עליו לרשום את האם ובתה כיהודיות, ולהעניק לאם אזרחות ישראלית מכוח שבות.
העותרות יוצגו על-ידי עוה"ד ל' מקסיק וי' אופק. מינהל האוכלוסין יוצג על-ידי עו"ד ד' זילבר.
בג"צ 394/99 סופיה מקסימוב ואח' נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
