הוכפל מספר הפלשתינים שעובדים בכלכלה הישראלית

בארבע השנים האחרונות גדל פי שניים מספר הפלשתינים שעובדים בכלכלה הישראלית, ובשנת 2014 הוא הגיע לכ-92 אלף - כ-2.2% מסך המועסקים בכלכלה הישראלית. אומדן זה מתבסס על סקרי כוח האדם של הלמ"ס הפלשתינית, והוא עולה בקנה אחד עם נתוני רשות המיסים על העובדים הפלשתינים בהיתר. הנתונים מתפרסמים (יום ג', 3.3.15) בקטע מדוח בנק ישראל לשנת 2014 שיתפרסם בקרוב, העוסק בהתרחבות התעסוקה הפלשתינית בישראל ובמאפייניה.

עיקר הגידול בתעסוקה נבע מגידול במספר העובדים בהיתר: לפי האומדן של סקר כוח האדם הפלשתיני, מספר זה הגיע ב-2014 לכ-59 אלף, והוא עלה בעקבות מדיניות ממשלתית שנועדה להגדיל את היצע העובדים בענפי הבינוי והחקלאות ולסייע לכלכלה הפלשתינית. במקביל גדלה גם התעסוקה הפלשתינית בלא היתר, ותופעה זו מעידה כי הביקוש הפלשתיני לעבודה בישראל גבוה ממספר ההיתרים, וכי קיים בישראל ביקוש גדול לעובדים פלשתינים, בעיקר בענף הבינוי. היקף התעסוקה הפלשתינית בכלכלה הישראלית צפוי להמשיך לגדול גם בעתיד הנראה לעין.

מחצית מהפלשתינים שעבדו ב-2014 בכלכלה הישראלית הועסקו בענף הבינוי. עיקר הגידול שחל בשנתיים האחרונות (2013—2014) בתעסוקה המדוּוחת (משרות השכיר) בענף זה נבע מגידול במספרם של עובדים פלשתינים, היות שמספר משרות השכיר של העובדים הישראלים והזרים לא השתנה במידה משמעותית. הגידול שחל בפועל בהיקף התעסוקה הפלשתינית היה גדול אף יותר, משום שהענף הגדיל גם את מספרם של עובדים בלא היתר. הגידול בתעסוקת הפלשתינים בענף, מקטין את התמריץ להשקעה בהון, בשיפורים טכנולוגיים ובהכשרת כוח אדם. במידה וגידול זה לא יהיה מלווה בגידול בפעילות הענף התעסוקה והשכר של עובדים ישראלים בענף עלולה להיפגע.

מכסות ההעסקה של פלשתינים בתוך תחומי מדינת ישראל נקבעות לכל ענף כלכלי בנפרד, והן נקבעות בהחלטת ממשלה ובהתאם להמלצת משרדי הממשלה ומערכת הביטחון. מנגד, אין מכסות להיתרי עבודה ביישובים ובאזורי תעשיה ישראלים ביהודה ושומרון. עובד פלשתיני זכאי לכל תנאי העבודה שעובד ישראלי מקביל זכאי להם על-פי החוק ועל-פי ההסכמים הקיבוציים החלים עליו. לדוגמה, עובד פלשתיני בענף הבינוי זכאי לשכר המינימום שקובע ההסכם הקיבוצי בענף. הסדרים אלו נועדו להבטיח את זכויות העובדים הפלשתינים ולצמצם את הפגיעה בעובדים ישראלים תחליפים.

אולם כפי שהתריע מבקר המדינה, בפועל קיימת בקרב העובדים הפלשתינים רק מידה מוגבלת של מיצוי זכויות. הדבר נובע גם מכך שלעובדים יש רק מוּדעוּת חלקית לזכויותיהם: מסקרי כוח האדם הפלשתינים עולה כי מבין הפלשתינים שעובדים בכלכלה הישראלית בהיתר, רק אחוזים בודדים העידו כי הם מועסקים בחוזה עבודה וזכאים להפרשות לפנסיה, ימי מחלה וחופשה. וזאת אף על-פי שרשות ההגירה מפרישה עבורם כספים אלו, על-פי חוק, ואף על-פי שהעובדים בענף הבינוי מכוסים בהסכמים קיבוציים. יידוע העובדים הפלשתינים על זכויותיהם עשוי לשפר את מיצוי זכות אלו.

פיתוי גדול לעבוד עבור מעסיק ישראלי

מאחר שהמשקים הישראלי והפלשתיני נבדלים ביניהם ברמת הפיתוח הכלכלי, קיים פער בין השכר לעובד פלשתיני בשוק הישראלי לשכרו במשק הפלשתיני. שכר המינימום הנהוג בישראל (כ-198 ש"ח ליום עבודה מלא) גבוה משמעותית מהשכר היומי הממוצע במשק הפלשתיני ביהודה ושומרון שעמד ב-2014 על כ-91 ש"ח. פער זה יוצר למתווכים ישראלים - או לראשיהן הפלשתינים של קבוצות עובדים - תמריץ כלכלי לגבות דמי תיווך עבור היתר תעסוקה בישראל. גבייה כזו מתאפשרת משום שהנהלים מעניקים למעסיק הישראלי כוח היות שהם קובעים כי עליו לבקש את היתר התעסוקה בישראל עבור עובד פלשתיני מסוים, וביכולתו להחליפו על-ידי בקשת היתר עבור עובד אחר. אומנם השכר לעובד שהעובדים מדווחים בסקרי כוח האדם הפלשתינים דומה לשכר המדווח לרשויות בישראל. אולם עדויות אנקדוטיות מרמזות כי העובדים משלמים דמי תיווך בהיקף ניכר.

היתר תעסוקה בישראל ניתן רק לפלשתינים נשואים מגיל מסוים ומעלה. לכן העובדים בהיתר מבוגרים יחסית לחסרי ההיתר, ורובם המוחלט נשואים בשעה שבקרב חסרי ההיתר שיעור הנשואים עומד על כ-50% בלבד. השכר היומי הממוצע של חסרי ההיתרים עמד ב-2013 על 158 ש"ח, והיה גבוה משמעותית מהשכר היומי הממוצע ביהודה ושומרון (87 ש"ח) אך נמוך מהשכר היומי הממוצע של בעלי ההיתרים (186 ש"ח). הפער בשכר החודשי הממוצע גבוה עוד יותר, משום שחסרי ההיתרים עבדו פחות ימים בחודש.

תופעה בולטת נוספת מתגלה אף היא: יציבות התעסוקה גדלה בקרב עובדים פלשתינים בהיתר. ב-2006 רק כשליש מהם התמידו במשך שנתיים אצל אותו מעסיק, וב-2012 שיעור זה עלה על שני שלישים והוא מעט יותר נמוך מהשיעור המקביל בקרב ישראלים שעובדים בחברות המעסיקות פלשתינים. גם מספרם הממוצע של חודשי העבודה השנתיים של עובדים פלשתינים גדל באופן משמעותי, והוא התקרב למספר בקרב עובדים ישראלים בחברות שמעסיקות פלשתינים. נוסף לכך, משרד הביטחון הגדיל במחצית השנייה של 2014 את מספרם של היתרי הלינה בישראל - מעשרת אלפים ל-14 אלף - וכך גדלה זמינותם של עובדים פלשתינים לעבודה בישראל. כאשר משווים בין העובדים הישראלים והפלשתינים בחברות המעסיקות פלשתינים, מוצאים כי בין 2008 ל-2009 - כלומר בראשית המשבר הכלכלי העולמי - שיעור הישראלים שעובדים לצד פלשתינים שנתיים ברצף ירד בכ-15 נקודות אחוז בשעה ששיעורי התעסוקה של הפלשתינים נותרו יציבים. תופעה זו מרמזת שהמעסיקים הישראלים העדיפו לשמר גם בימי המשבר את העובדים הפלשתינים.

גידול בביקוש מצד ישראלים

הגידול ביציבות התעסוקה של עובדים פלשתינים ובזמינותה מהווה סיבה נוספת לגידול בביקוש של מעסיקים ישראלים לעובדים פלשתינים. למגמה זו יש השלכות חיוביות על הענפים המעסיקים פלשתינים, שכן היא מצמצמת את בזבוז המשאבים הכרוך באיתור והכשרה חוזרים ונשנים של עובדים חדשים ובחוסר ודאות לגבי זמינות העובדים. בזבוז כזה נוצר בעבר, היות שזמינותם של העובדים הפלשתינים הושפעה מתנודות ביחסים המדיניים-ביטחוניים בין ישראל לרשות. יש לציין כי בסבבי הלחימה האחרונים, לרבות בתקופה שמבצע "צוק איתן" התנהל בה, מערכת הביטחון אִפשרה לרוב העובדים הפלשתינים להמשיך להיכנס לישראל באופן סדיר. מדיניות זו החלישה את אחד היתרונות שהיו בעבר להעסקת עובדים זרים על פני העסקת פלשתינים.

להתמדתם של פלשתינים בעבודה בישראל מתלווה עליית שכר: השכר המדווח של פלשתינים שהתמידו אצל אותו מעסיק מ-2006 עד ל-2012 היה גבוה בכ-14% מהשכר החודשי הממוצע של פלשתינים שהחלו לעבוד בישראל ב-2012. קצב גידול זה נמוך קצב עליית השכר של ישראלים שהתמידו בעבודתם בחברות שהעסיקו פלשתינים (27%). ישנם פערי שכר ניכרים בין עובדים פלשתינים לבין עובדים ישראלים באותן חברות. חלק מפערי השכר החודשיים נובעים מהפרש בתשומות העבודה: למשל על-פי סקרי כוח האדם בשנת 2012, עובד ישראלי בענף הבנייה עבד בממוצע 37.1 שעות בשבוע, ואילו עובד פלשתיני עבד רק 29.1 שעות בשבוע. כן סביר כי משלחי היד של עובדים פלשתינים שונים ממשלחי היד של עובדים ישראלים ומאופיינים בשכר נמוך יותר.