הייתכן שיש בכפרים הבדואים בנגב אנשים המחזיקים בתעודות זהות כחולות ללא אזרחות, למרות שנולדו כאן? סוגיה זו היא אחת מרבות שהוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי תבדוק בעקבות סיור שערכה (יום ה', 23.7.15) הוועדה אצל נשים בדואיות ברהט ובכפרים לא מוכרים. בסיור השתתף גם ח"כ
נחמן שי.
בביקור בעיריית רהט שמעה הוועדה גם על כך שכאלף נשים בדואיות נתבעות על-ידי בית החולים סורוקה לשלם עבור אשפוזן בעת הלידה לאחר שהביטוח הלאומי סירב לשלם זאת. "לא ייתכן לקפח את זכותן של הנשים", אומרת יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא-סלימאן, "אמורים לשלם לה בלי ל
שאול שאלות. לפי החוק אין חובה למסור את זהות האב. הוועדה תפנה בעניין לביטוח הלאומי".
"בסיור נוכחנו לדעת שהנשים הבדואיות מאוד מעוניינות לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. בניגוד לדעה הרווחת, גם המשפחות מעודדות אותן לעשות זאת. אבל המחסור המשווע במ
עונות יום והעדר מקומות תעסוקה מונעים זאת מרובן", אומרת יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא-סלימאן, "יש רשות לפיתוח כלכלי שאמורה להיות אמונה על כך ואני בקשר עם השרה
גילה גמליאל לשוויון חברתי על-מנת לוודא שהרשות תפעל להסרת חסמים. גם בעניין מעונות היום קיבלתי את הבטחת שר הפנים
אריה דרעי שישוריינו 20% מתקציבי המעונות הארציים לחברה הערבית וכן שימונו פרויקטור ומנהלת שתפקידם לסייע למועצות הערביות להתגבר על מכשולים ביורוקרטיים ולהקים מעונות".
ח"כ נחמן שי: "הסיפורים ששמעתי והמקומות שראיתי מילאו אותי דאגה והשראה. דאגה בשל ההזנחה רבת השנים של המדינה והשראה כי למרות הכל צמח כאן דור חדש של נשים אסרטיביות ומשכילות שמחוללות שינוי של ממש. בכוונתי לעמוד לרשותן בכל דרך שאוכל".
הוועדה ביקרה בשני הפרויקטים העיקריים של עמותת סדרא הפועלת בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בסיוע לנשים לפרנס את משפחותיהן ולהעצימן - מפעל האריגה המעסיק 75 נשים האורגות שטיחים מסורתיים בעבודת יד בביתן, ופרויקט גינות הירק ליד הבתים. הגינות ליד הבתים מוקמות בסיוע העמותה, המספקת לנשים מערכות השקייה וזרעים. הנשים מגדלות בחצר הבית סוגים שונים של ירקות. בגינות מסייעות בפרנסת המשפחה וגם בבריאותה, ומספקות להן ירקות אורגניים מזינים ומגוונים. עמותת סדרא נעזרת בתרומות וממכירת המוצרים הארוגים.
אינסאף אבו שרף ממרכז זכויות האישה הבדואית דיווחה לוועדה על נשים חד-הוריות שננטשו על-ידי בני זוגן ונותרו ללא תומך.
הוועדה ביקרה גם בכפר הלא מוכר אום אל חיראן שכנגדו תלוי ועומד צו הריסה לכל בתיו. התושבים נמנעין מלפתח ולטפח את בתיהם בשל החשש שכל עמלם ירד לטמיון. נשות הכפר סיפרו לוועדה שרכב ההסעות של המועצה מוריד את הילדים הצעירים בכביש הראשי, מרחק ר מבתיהם בתום יום הלימודים, ואלה צועדים ברגל בחום הנורא. לא אחת נדרסו ילדים בדרכם. בבתים אין מים זורמים והתושבים מביאים מים בגלונים. אין אפשרות להתקלח ואין תחבורה ציבורית. אין איסוף זבל והתושבים שורפים אותו בעצמם. הבנות לומדות רק עד סוף ביה"ס היסודי, כי המשפחות חוששות לשלוח אותן בלא הסעה מסודרת לתיכון המרוחק.
"הפתרון למצב הלא אנושי הזה הוא הכרה בכפרים הלא מוכרים", אמרה היו"ר, "קל לדבר על דיכוי האישה על-ידי הגברים, אבל מוסדות המדינה לא נותנים דעתם כמה הם תורמים לדיכוי הזה". עפאף כניאן, מורה לחינוך מיוחד תושבת הכפר אמרה: "כל הזמן רוצים שנתפתח ונתקדם. גם אנחנו רוצות את זה, רק שיעזרו לנו".