שיא: 46 שנים לפינוי פולשים

46 שנים לאחר שהחלו ההליכים הראשונים בעניינם, יפנו בני משפחה עד ינואר הקרוב קרקע בראשון לציון אליה פלשו בשנות ה-50 של המאה ה-20. כך קבע (יום ד', 19.8.15) בית המשפט העליון.

זכי נחום המנוח ואשתו מרים התיישבו על קרקע בראשון לציון, הקימו בית וגידלו בו את 11 ילדיהם. בשנת 1970 התריע לראשונה מינהל מקרקעי ישראל בפני נחום, כי הוא מחזיק בקרקע ללא זכות חוקית וללא הסכמת המינהל - אך דבר לא נעשה. שנתיים מאוחר יותר הוגש נגד נחום כתב אישום על הסגת גבול, הוא הורשע והצטווה להחזיר את החלקה. ערעורו נדחה בשנת 1974, אך הוא ומשפחתו המשיכו להתגורר במקום.

המדינה לא עשתה דבר עד שבתחילת שנות ה-90 פנה נחום מיוזמתו למינהל בנוגע לקרקע, שאז כבר חולקה לשתי חלקות - 367 ו-376 - וביקש להסדיר את מעמדו. המו"מ בין הצדדים לא עלה יפה, ובשנים 1994 ו-1995 הגיש המינהל תביעות נגד נחום. לבסוף הוסכם, כי נחום יפנה את חלקה 376 ויהרוס את הבית, תמורת פיצוי של 1.25 מיליון שקל.

בשנת 2009 הגישה מרים נחום עתירה נגד רשות הפיתוח, בבקשה לקבוע שהיא בעלת זכויות חכירה לדורות בחלקה 367 בה מחזיקה משפחתה ביותר משני דונמים. בשנת 2013 דחה בית המשפט המחוזי מרכז את עתירתה של נחום, הורה למשפחה לפנות את החלקה עד מאי 2015 ודחה את תביעת רשות הפיתוח לחייב אותה בתשלום דמי שימוש. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אך השופט צבי זילברטל דחה את הערעורים.

זילברטל אומר, כי לנחום אין זכות חכירה לדורות בקרקע, היא ומשפחתה אומנם בני-רשות מכללא (בשל חוסר המעש של המדינה במשך שנים, עליו מותח זילברטל ביקורת), אך קובע שאין בכך כדי למנוע את פינוי המשפחה מהשטח אלא רק להוות הגנה מפני דרישה לתשלום דמי שימוש ומפני טענה להסגת גבול.

כאשר מדובר ברשות מכללא, מזכיר זילברטל, יכול בעלי הקרקע לבטל אותה בכל עת - וזאת עשתה רשות הפיתוח כאשר הגישה תביעה-שכנגד בעקבות תביעתה של נחום לקבל את זכויות החכירה בקרקע. הוא מוסיף במישור העקרוני:

"ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-
הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה.

"...פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו - לעיתים אף זמן רב מדי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. אולם רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס".

זילברטל קבע, כי על משפחת נחום לפנות את הקרקע עד 3.1.16. השופטים אסתר חיות וניל הנדל הסכימו עם זילברטל. את נחום ייצגו עוה"ד משה זינגל ורון רובינשטיין, ואת המדינה - עו"ד שמרית גולן.