באופן יוצא דופן הטיל בית המשפט העליון חיוב בהוצאות בסך 50,000 שקל על מי שערעורו נדחה - למרות שבבית המשפט המחוזי לא הוטלו עליו הוצאות כלל.
מדובר בסכסוך בין בעלי אולם האירועים "שאטו" בקריית עקרון. בני אוליאל טען, כי נאלץ למכור את חלקו לשלמה דדון ולמשיח אלמליח בשל מעורבותם של גורמים פליליים שסחטו אותו, עד כדי פגיעה קשה במצבו הנפשי. עוד טען אוליאל, כי חתימותיו על חלק מהמסמכים זויפו.
בית המשפט המחוזי מרכז (השופט
עופר גרוסקופף) דחה את תביעתו של אוליאל. הוא קבע, כי החתימות לא זויפו, וכי למרות הלחצים שהופעלו עליו - אוליאל לא נותר חסר אונים עד כדי כך שיש לבטל את ההסכם עליו חתם. עוד ציין גרוסקופף, כי אוליאל המשיך במכירת חלקו חודשים רבים לאחר שהגורמים המאיימים יצאו מהתמונה, וכי לא הובאה ראיה לכך שהתמורה שקיבל לא הייתה הוגנת. אגב כך הצביע גרוסקופף על דיווחים כוזבים שנמסרו לרשות המיסים בנוגע לעסקה. כאמור, גרוסקופף לא חייב את אוליאל בהוצאות.
השופט
צבי זילברטל החליט (יום ג', 31.5.16) לדחות את ערעורו של אוליאל מבלי לדון בטענותיו לגופן, באומרו שפסק דינו של גרוסקופף מבוסס ומנומק היטב. הוא אומר:
"מקצת הטענות (כגון שהתמורה לא שיקפה את שווי הזכויות) נטענו מבלי שהמערער הניח ביסודם תשתית ראייתית כלשהי. יתר הטענות נבחנו ונשקלו אחת לאחת על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר הוציא תחת ידו פסק דין מפורט ומנומק כהלכה, אשר התייחס
לכל הטענות, בחן בקפידה ובהעמקה את המצב המשפטי והגיע בדין לממצאים ולמסקנות שפורטו לעיל. בפסק הדין אף נקבעו ממצאי מהימנות מובהקים כלפי המערער, כשבית המשפט מדגיש כי גרסתו ועדותו 'היו רוויות בפירכות ובדיות' בעניינים מרכזיים".
זילברטל והשופטים
אסתר חיות ו
מני מזוז חייבו את אוליאל בהוצאות בסך 50,000 שקל - סכום גבוה במיוחד, הנובע ככל הנראה מהעדר ההוצאות במחוזי, מגרסתו השקרית של אוליאל ומעבירות המס שבהן נטל חלק. את אוליאל ייצג עו"ד דוד מססה, ואת שותפיו לשעבר - עוה"ד
מור כהן וניסן חמוי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
