עיריית בת ים גילתה יצירתיות-יתר, כאשר ניסתה לגבות ארנונה במיליוני שקלים על אתר בנייה, בטענה שמדובר ב"מחצבה". שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אליהו בכר, קבע (31.5.16) שלא הייתה לכך כל הצדקה.

חברת דניה-סיבוס מקימה בניין מגורים ברחוב יוחנן הסנדלר בעיר, והעירייה דרשה ממנה ארנונה בסך 3.7 מיליון שקל בטענה שמדובר בפעילות תעשייתית של חציבה. העירייה הכירה בכך ש"אדמת בניין" אינה חייבת בארנונה, אך טענה, כי מאחר שדניה-סיבוס מוכרת את העפר שהיא מוציאה מן האתר - מדובר בחציבה.

בכר אומר, כי המסקנה המתבקשת מאליה היא ש"עבודות חפירה והוצאת חול מאתר בנייה הינן חלק בלתי נפרד מעבודות הבנייה. מכאן, שביצוע עבודות חפירה והוצאת חול מאתר בנייה מהווה שימוש לוואי בקרקע לצורכי הבנייה ולא לשם הוצאת החול כשלעצמו אינו יכול להיחשב כמחצבה ולכן כ'תעשיה' לצורך צו הארנונה אלא יש לסווג את הקרקע כ'אדמת בניין'. במיוחד כך כאשר לקבלן המבצע את עבודות החפירה אין כל רווח כלכלי מעצם הוצאת החול המבוצעת באמצעות קבלן חפירה אחר".

לדברי בכר, ייתכן שאם מבוצעת חציבה של ממש - למשל בשטח סלעי או הררי - יהיה מקום לקבוע שמדובר בתעשיה. אולם נטל ההוכחה הוא על העירייה - והיא לא עמדה אפילו ברף המינימלי שלו. בכר מדגיש, כי טענותיה העובדתיות של העירייה היו חסרות יסוד: "כל טענות העירייה לגבי קבלת תשואה מפעולות החפירה נותרו כטענות בעלמא. כך, טענת העותרת כי חלק מהחומר שנחפר חזר לאתר וחלק פונה בעוד שבפועל 'לא הרוויחה שקל' לא נסתרה".

בכר מסכם: "הודעת השומה הוצאה לעותרת בחוסר סבירות, ללא נימוקים מספקים, ללא תשתית עובדתית ראויה ולמעשה כלאחר יד. לא כך מצופה מרשות שלטונית המבקשת לגבות מס אמת!". לדבריו, התנהלות העירייה עמדה בניגוד לכללי מינהל תקין. עיריית בת-ים חויבה בהוצאות בסך 50,000 שקל. את דניה-סיבוס ייצגו עוה"ד הנריק רוסטוביץ וצחי שרף, ואת העירייה - עוה"ד רועי רוזן ואלעד כלב.