"טענות התביעה קרסו לחלוטין, כי בלי עדי שלג לא הובאה שום ראיה לכוונת המרמה - והוכח שהוא שיקר". כך אומרת (יום ד', 25.4.18) עו"ד מיכל רוזן-עוזר, פרקליטתו של נוחי דנקנר, בתגובת ההגנה בסיום הדיון בערעורים בפרשת הרצת מניות אי.די.בי בפברואר 2012. "יש פה הרבה מעבר לספק; יש פה ראיות חד-משמעיות להעדר כוונה", הוסיפה.

רוזן-עוזר הוסיפה: "התביעה לוקחת מילה מפה ומילה משם מתוך 1,403 שיחות ומסרונים שניהל דנקנר ביום ההנפקה, ורוצה לומר שזהו התיק. דנקנר ובני משפחתו קונים מניות ב-62 מיליון שקל - אז למה שיעלה את השער בהנפקה? כדי שישלם יותר?".

לטענת רוזן-עוזר, מדובר ב"הרשעה שאין בה היגיון ושאין בה שכל ישר, שהמדינה עצמה מודה שאינה יודעת מה קרה שם. זו הרשעה שקרסה. מרגע שהתברר ששלג שיקר בליבת העדות שלו - אין כוונה פלילית, ושלא יבלבלו אותנו עם כל מיני אמירות; רק בשביל זה הביאו אותו. את שלג הביאו כדי לתת את ראשו של דנקנר, ומרגע שעדותו קרסה - אין למדינה תיק, כי הם לא הוכיחו כוונה. הפעילות של שטרום הייתה לגיטימית, כך דנקנר ראה אותה ולכן סייע לו. המסרונים שלו מחזקים את גרסתו".

לטענת רוזן-עוזר, העמדתו לדין של דנקנר באשמת הלבנת הון הייתה אכיפה בררנית, והמדינה עצמה מודה בכך כאשר היא אומרת, ש"במקרים המתאימים" היא מעמידה לדין באשמה זו; "איזה מין קנה מידה זה?", תהתה. בכל מקרה, הוסיפה רוזן-עוזר, מעשיו של דנקנר לא היו הסתרה כפי שמוגדר בחוק איסור הלבנת הון.

עו"ד איריס ניב-סבאג, פרקליטתו של איתי שטרום, טענה, כי קיימת מסה של ראיות המוכיחות שהפעילות הייתה לגיטימית. "החשד לא יכול לעלות מדרגה ולהפוך לראיה", אמרה על ראיות המדינה. "יש כאן קשר שהוסבר והוא לא יכול להיות בסיס לעבירת תרמית, וזה מה שנשאר לתביעה". המדינה טענה שהייתה תוכנית מרמתית, וכאשר הוכח שלא הייתה תוכנית כזאת - טענה המדינה שהייתה "שותפות ספונטנית"; אבל יש להוכיח תוכנית שכזו כאשר מדובר בעסקות אמיתיות, הוסיפה ניב-סבאג.

לדברי ניב-סבאג, שטרום קנה את המניות בלי קשר לדנקנר, והעובדה שדנקנר ידעה על הרכישה - אינה הופכת אותה לפלילית. "שטרום ראה במשבר הזדמנות, ודווקא הירידה בשערים הייתה בשבילו הזדמנות", טענה והוסיפה, כי שטרום נהג ללכת נגד השוק ולהרוויח במשברים. "הפרקליטות רוצה שהעליון יקבע הלכה שמי שלא הולך כמו כולם, הוא עבריין?".

ניב-סבאג סבורה, כי תום הלב של שטרום עולה מהראיות, אם בוחנים אותם ללא חשדנות. היא טענה,כי כל מה שנותר בידי המדינה הוא ספר המסחר וחוות הדעת של המומחה מטעמה - שלגישתה לא ניתן לסמוך עליה, משום שנתוני היסוד שלה היו שגויים. גם היא טענה, שהתיק קרס ברגע בו התברר ששלג שיקר ו"ההיאחזות שלהם [המדינה] בעדות שלו היא דבר חמור מאין כמותו". לדעתה, השופט חאלד כבוב היה חייב לפסול את עדותו של שלג ורק אז לבחון את יתר הראיות - ואז היה מתברר שאין ראיות.