מנהל לשעבר של מחלקה בבית חולים ממשלתי יפצה מזכירה רפואית ב-250,000 שקל על הטרדות מיניות מילוליות ממושכות, והמדינה תפצה אותה ב-30,000 שקל - קבעה (22.8.18) נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה. היא דחתה את ערעורו של המנהל וקיבלה חלקית את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית הדין בבאר שבע.

ההטרדות המיניות היו בשנים 2008-2002 וכללו התבטאויות שהתייחסו למיניותה של המזכירה, כמו גם אמירות מיניות "כלליות" והתייחסות של המנהל לחיי המין שלו. בהקשר אחרון זה קובע בית הדין, כי גם אמירות שאינן מתייחסות למיניותו של העובד/ת המוטרד/ת, יכולות להוות הטרדה מינית אם הן מופנות כלפיו/ה.

וירט-ליבנה מזכירה את פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה "הערות, מחמאות, בדיחות גסות, סקסיסטיות או שוביניסטיות אשר יוצרות אווירה לא נעימה במקום העבודה יכולות להיחשב להטרדה מינית. עוד הובהר כי התנהגויות אלה אינן מקבלות הכשר נורמטיבי משום שנאמרו בסביבת עבודה שבה מקובלת התנהגות חופשית בתחום המין או משום שהדברים נאמרו בצחוק".

בנוגע להתבטאויות שלא התייחסו למזכירה, אומרת וירט-ליבנה: "יש לראות בהתבטאויותיו אלה של המערער כהתייחסויות שהופנו למשיבה. מדובר בהתבטאויות מילוליות או חזותיות בעלות תוכן מיני מובהק. ככלל, המערער פנה אל המשיבה בלבד ועל כן ברי שהתכוון למשוך את תשומת לבה ולשתף דווקא אותה באותם תכנים מיניים". לכן, היא קובעת, מדובר בהטרדה מינית במקום העבודה.

וירט-ליבנה גם עומדת על המאפיינים הכמעט-ייחודיים (כלשונה) של הטרדה מינית במקום העבודה: "ראשית, ההיכרות בין המטריד למוטרד היא מתמשכת והפגישות תדירות. לפיכך הטרדות מיניות בעבודה ככלל אינן חד-פעמיות, אלא חוזרות על עצמן מעצם טיבו של הקשר בין המטריד למוטרד. ייחודיות נוספת היא בכך שהמוטרד נאלץ לשוב בעל כורחו למקום הפגיעה, אם משום שהוא זקוק למשכורת ואם משום שהוא אוהב את מקום העבודה.

"ייחודיות נוספת להטרדות מיניות בעבודה היא בכך שפעמים רבות קיימים פערי כוחות בין המטריד למוטרד. כאשר המוטרדות הן נשים אזי חומרתה של ההטרדה המינית בעבודה נובעת גם מכך שהיא מהווה תזכורת מתמדת לנחיתותן היחסית של אותן נשים במערך המקצועי, להיותן פגיעות ומופלות לרעה. בפרט כך כאשר ההטרדה המינית מכוונת כלפי עובדות שממילא נמצאות בעמדות מקצועיות חלשות".

הספרות המקצועית, ממשיכה וירט-ליבנה, עומדת על שלוש השלכות חמורות עיקריות של הטרדות מיניות במקום העבודה. האחת: פגיעה ממשית ולעיתים משמעותית בבריאותו הגופנית והנפשית של המוטרד. השנייה: סבל מתמשך בשל הכורח להמשיך ולשהות בקרבתו של המטריד, ולחלופין - היעדרויות רבות ממקום העבודה כדי להתרחק ממנו. השלישית: פגיעה בארגון בו מתרחשות ההטרדות.

בהתייחסה לסכום הפיצוי, אומרת וירט-ליבנה: "התבטאויותיו הרבות של המערער אשר נפרשו על פני שנות עבודה רבות הטרידו את המשיבה ופגעו בכבודה כאדם, כאישה וכעובדת ולכן מצדיקות חיוב בפיצוי משמעותי. אכן דרך המלך במקרה של אירועי הטרדה מינית היא פסיקת פיצוי עצמאי בגין כל עוולה עצמאית של הטרדה מינית.

"עם זאת בנסיבות חריגות בבוא בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אירועים נפרדים המהווים מסכת נמשכת של הטרדה מינית, כמו במקרה שלפנינו, כאשר לצבר האירועים כשלעצמו יש משקל בקביעת שיעור הפיצוי, בבחינת שלם העולה על סך חלקיו, אין מניעה מלפסוק סכום אחד של פיצוי ללא הוכחת נזק, ובלבד שהסכום הנפסק לא יעלה על התקרה המצרפית בגין האירועים מושא פסיקת הפיצוי. המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם מוצדק לפסוק סכום פיצוי אחד הנותן משקל לתמונה הכוללת".

וירט-ליבנה הפחיתה ב-70% את סכום הפיצוי בו חויבה המדינה בבית הדין האיזורי. היא קובעת, כי המדינה מילאה חלק מחובותיה כמעסיק למנוע הטרדות מיניות וחלה התיישנות על חלק מן המקרים - אך המדינה כשלה בשתי נקודות. הנהלת בית החולים לא חייבה את כל עובדיו להשתתף בפעולות ההסברה וההדרכה למניעת הטרדה מינית, וטיפולו של מנהל בית החולים באחת מתלונותיה של העובדת היה איטי ולקוי.

המנהל חויב בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל. סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור שי צפריר וגד פרופר הסכימו עם וירט-ליבנה. את המנהל ייצג עו"ד ערן קייזמן, את המדינה ייצג עו"ד איתמר הר-אבן, ואת המזכירה - עו"ד לימור עמית-פנקר.