נגיד בנק ישראל ד"ר דוד קליין, פוסל על הסף את הרעיון שהעלה שר האוצר סילבן שלום: להעלות את יעד האינפלציה לשנת 2002 ל-%3.
הרעיון הועלה בכנס סוכני הביטוח באסיפה הכללית השנתית של לשכת. הנגיד שולל זאת בתוקף, ומעלה שלושה נימוקים מדוע ראוי לדעתו לפסול זאת על הסף.
תגובתו של קליין הינה עדות נוספת למתח העצום בינו לבין הממשלה. הנגיד דורש מהממשלה לקצץ עוד בתקציב, וגם להימנע מעיסקות חבילה - שרק יחמירו לגישתו את המצב במשק. ואילו שר האוצר דורש מהנגיד לפעול להורדה מיידית של הריבית, ואף הוא מאשימו באחריות לאבטלה וכאילו האבטלה הגואה הינה פרי הריביתה גבוהה.
הנגיד מבהיר בהודעתו, כי היוזמה לקבוע יעד אינפלציה של %3 לא תביא להפחתת הריבית. הוא מעלה כאמור שלושה נימוקים הפוסלים רעיון זה (ציטוט):
א) שני היסודות של כל מדיניות מקרו-כלכלית, בכל מדינה, הם התקציב והריבית. בתחום התקציב ברור שקיימת נסיגה. חריגה גדולה צפויה מיעד הגרעון ל-2001, ומוסכם על הכל כי חריגה נוספת צפויה גם ב-2002 אם התקציב אשר הונח על שולחן הכנסת לא יעבור שינוי, עוד לפני ששנת כספים זו מתחילה. חריגות ניכרות מתוואי הגרעון היורד ל-2001 ול-2002 מעוררות ספקנות גדולה לגבי יכולת הממשלה לקיים משמעת פיסקלית; ספקנות המתחזקת לאור היעדר היכולת להתמודד בצורה אפקטיבית עם תופעת החקיקה הפרטית;
ספקות אלה, כשלעצמם, כבר מכבידים על המדיניות המונטרית. גרעונות גדולים מגדילים את תשלומי הריבית של הממשלה בתקציב, מקטינים את חופש הפעולה שלה, ומעלים את הריבית במשק - תוצאות אשר מצמצמות את האפשרות להוריד את הריבית לטווח קצר. אם תבוא עתה הממשלה ותחליט על העלאת יעד האינפלציה, יתערער כל היסוד של המדיניות המקרו-כלכלית;
ב) לא ברור עדיין מה הנימוק לשינוי המוצע ביעד האינפלציה. בעבר שמעתי מפי הנוגעים בדבר כאילו העלאת היעד "תאפשר" ריבית יותר נמוכה. חשוב שלא יהיה בכך ספק: "טיפול" ביעד האינפלציה ישבש את מסלול הריבית עליו אנחנו הולכים עתה ויגרום, בסופו של דבר, להעלאת הריבית.
הסיבה לכך פשוטה: אי אפשר, ואני משער שגם אין כוונה כזו, להוליך את הציבור שולל. אם הציבור, המקומי והזר אשר פועל אצלנו, יפסיק להאמין למחויבות הממשלה לשמור על יציבות מחירים - התנהגותו תשתנה מהקצה אל הקצה. שינוי זה יערער את היציבות הפיננסית בה אנחנו מתברכים, הקיימת למרות התנאים הקשים בהם נמצא המשק, ויורגש גם במערכת השכר במשק, וקודם כל - בשירות הציבורי. בלי יציבות אין השקעות, ובלי השקעות אין צמיחה.
על-רקע המצב הפוליטי-חיצוני והפוליטי-פנימי, ערעור היציבות הכלכלית הפנימית הוא עניין שיש להישמר מפניו כמפני אש;
ג) יש טענות כלפי מדיניות הריבית בשל האינפלציה הנמוכה הקיימת במשק בשלוש השנים האחרונות. הביקורת הזו היתה מוצדקת לו היינו חיים במעבדה. בניגוד למצב בכמה מדינות מפותחות:
- אנחנו חשופים יותר לסחר בינלאומי ולתנועות הון בינ"ל, ולכן להשפעות חיצוניות על הפעילות והמחירים;
- בנק ישראל צריך לאלתר כלי מדיניות, ואלה מטיבעם יותר כהים, שעה שלבנקים מרכזיים אחרים עצמאות תיפעולית מלאה;
- אין לנו שווקים פיננסיים מפותחים ותחרותיים, שהם אמצעי התימסורת העיקרי של השינויים בריבית;
- המדיניות התקציבית אינה מתנהלת על מסלול יציב;
- למרות ירידת האינפלציה השנתית, יש עדיין תנודות ניכרות במדדי המחירים החודשיים. כתוצאה מכך, מדד של חודש אחד, או שניים, בעיקר ברבעון האחרון של השנה, יכל לשנות את האינפלציה לשנה כולה. זה מה שקורה השנה. עד ספטמבר היינו על מסלול אינפלציה שנתית צפויה של כ-%3; מדד אוקטובר קיצץ שיעור זה בשליש.
נסיבות אלה, והדאגה למצב המשק, גרמו לנו להיענות בחיוב לשיחות שיזם שר האוצר לגיבוש "הסכמה לאומית רחבה". בהקשר זה היצענו את השינויים הדרושים במדיניות לעידוד הצמיחה והתעסוקה, במיסמכים כתובים, ואנחנו שותפים לצוות המיקצועי ולצוותי העבודה. אם אכן ניתן יהיה לאמץ את השינויים הדרושים, בנק ישראל מעוניין, ויוכל, לתרום אף הוא לשינוי הכיוון הכללי.
