הרב שמואל אליהו, הרב הראשי של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, יועמד לדין משמעתי בשל שורה ארוכה של התבטאויות המהוות איומים, הסתה, לשון הרע, אמירות פוליטיות ודברים נגד האוכלוסייה הערבית. כך קובע (יום ב', 21.9.20) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין.

שטיין קובע, כי מדובר באמירות החורגות מן המותר לרב עיר - בשל תפקידו הציבורי. לכן, הוא מסביר, יש מקום להתערבות חריגה בהחלטתם של שרת המשפטים דאז, איילת שקד, והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שלא להעמיד לדין משמעתי את הרב אליהו. הוא קבע, כי התובע המשמעתי הוא שיחליט על אלו התבטאויות תוגש הקובלנה, בהתחשב במגבלות ההתיישנות. עבירות המשמעת שייוחסו לרב אליהו יהיו "התנהגות לא כהלכה בעת מילוי תפקידו", "התנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו של רב בישראל" והפרת החוק האוסר על עובדי מדינה פעילות פוליטית. בין האמירות בהן מדובר:

• "בימינו צריכים להשתדל, כי כל מי שמרים יד על יהודי להרגו, נקום יינקם. ואפילו לא הרג אלא רק הכה או רצה להורגו... גם בימינו חשוב לדאוג להסדרת החוק כך שיהיה ברור לכולם, כולל לרוצחים, שמחבל או מחבלת שבאו להרוג יהודים - זה סופם. חובה ומצווה על החיילים והשוטרים והאזרחים לכלות אותם. לא לנטרל אותם ולא להשתלט עליהם, אלא להעבירם מן העולם. ומי שמגן עליהם - מביא שפיכות דמים לעולם". (דצמבר 2018).

• "מה עושים עם היצורים הפראיים האלה על הר-הבית? הם ממש כמו צלם בהיכל. המקום הכי הפוך שמו שם. העם שונא שלום. כך קורא לו דוד המלך, נכון? ואנחנו בטיפשותנו נותנים להם את הזכות לשלוט שם אז למה שלא ינצלו אותנו, אין לך עם יותר נצלן מהם, פשוט נצלנים, נותן להם כסף, נותן להם אוכל, נותן להם חשמל, נותן להם מים... והם יורקים לך לפרצוף ודוקרים את טובי בחורינו". (אוגוסט 2019).

• "הערבים אותם ערבים והים אותו ים. אומרים, אותה שנאת ישראל יש להם בכל מקום שהם רואים יהודים הם מזיקים. רק עכשיו היו יהודים בגרמניה. חטפו מכות מערבים, זה לא משנה איפה אתה נמצא... בכל מקום שהם רואים יהודים הם הורגים, הם לא אכפת להם יהודים בארץ או יהודים בתל אביב או באלון מורה או בפריז או בבואנוס איירס, זה לא משנה להם". (ספטמבר 2019).

• חתימה על תמיכה ברב רפי פרץ לראשות הבית היהודי, ואמירה לפיה "לבנט יש אפס חוט שדרה בענייני יהדות. הוא לא יכול להיות בראש הבית היהודי, הוא יכול להיות חלק - אם יקבל את המנהיגות של הרב פרץ". (יולי 2019).

• על החקירות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר הרב אליהו, כי מטרתן "לבטל את רצון הבוחר ולהמליך איש עושה דברם... חייבים לעצור אותם. זו סכנה גם לדמוקרטיה וגם לארץ ישראל. העם בחר בנימין נתניהו ולא מפילים ראש ממשלה בגלל סיגרים ופגישות עם עיתונאים. לא הפילו על זה את שמעון פרס ולא ניתן שיעשו כן לנתניהו". (מאי 2017).

• על מערכת המשפט: "זאת מערכת מושחתת מכיוון שהיא מטבעה מושחתת... זאת מערכת המשפט, מרוב זמן שהיא יושבת שם על הכיסא זה ממנה את החברים שלו וזה כבר ידוע שחבר מביא חבר. זה כסיל. מערכת רקובה לגמרי. רקובה רקובה... מערכת המשפט מנסה לעקר את רצון העם, מערכת המשפט מנסה לבוא ולומר הנבחרים הם כלום, אנחנו השופטים החכמים היודעים, מנסים לייצר דיקטטורה".

זכות לומר דברים קשים

לדברי שטיין, "אמירות אלה [על הציבור הערבי] ודומותיהן אינן חוסות בצילו של ההיתר להעברת מסרים הלכתיים, אשר ניתן לרבני ערים. זאת, מאחר שהאמירות כוללות דברי ביזוי והסתה שאינם בגדר דבר תורה והלכה". ואילו האמירות הפוליטיות "אסורות על עובדי ציבור, כולל רבני ערים".

לצד זאת אומר שטיין, כי אין להעמיד לדין משמעתי את הרב אליהו על התבטאויות אחרות: "קיימות אמירות קשות נוספות, חלקן מקוממות ואף מכעיסות, אשר נאמרו על-ידי הרב אליהו [כגון נגד נשים ולהט"בים]. אולם לאחר שידענו כי לרב עיר מותר לומר דברי תורה והלכה לפי מיטב הבנתו כרב - שכן דברים אלו נופלים בגדרי חופש הביטוי שלו - חובה עלינו להגן על זכותו לומר את הדברים הקשים, גם אם נעשה זאת על כורחנו. בגדר התבטאויות אלה באות, למשל, כל אותן ההתבטאויות אשר מבטאות תפיסת עולם הלכתית ידועה. בתור שכאלה, הן מצויות בדל"ת אמותיו של חופש הביטוי של הרב אליהו כרב בישראל, ואינן מהוות אפוא עבירת משמעת".

שטיין מזכיר, כי חופש הביטוי הוא "חירותו של אדם לומר בפומבי, ללא מורא, דברים קשים ושנויים במחלוקת שאינם ערבים לאוזן, ואף דברים שאינם מקובלים על כלל הבריות ושיש בהם
כדי לקומם, להעליב ולעורר כעס. החרות להגיד דברים כאלה מבלי להיענש היא לב-ליבו של חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית... התבטאויות חריגות, מקוממות, מעליבות ומכעיסות תורמות תרומה חשובה לקיומו של שיח חופשי, בלתי מאוים ובלתי מוכתב". לצד זאת, ישנה הזכות להתעלם מן הדברים - כפי שחילוני ודתי יכולים להתעלם איש-איש מהתבטאויות ומעשים המקוממים אותם.

אמירות של עובד ציבור

ואולם, ממשיך שטיין, האפשרות להתעלם אינה מצויה בידי מי ששומע את הדברים מעובד ציבור האמור לטפל בענייניו. "במקרים כאלה, כל אימת שמדובר בהתבטאות אשר פוגעת ברגשותיו של האזרח או מציגה אותו, או את קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, באור שלילי – היא יוצרת אצל האזרח תחושה מובנת ומוצדקת של ניכור, היעדר הגינות, נחיתות בהשוואה לאזרחים אחרים, הפליה, ואף חוסר אונים. יתרה מזאת: התבטאות פוגענית אשר באה מפיו של איש ציבור בכיר עלולה ליצור תחושות דומות אצל אזרחים גם כשאלו אינם נזקקים לעזרתה של הרשות ואינם תלויים
בחסדיה.

"...קולו של איש שררה והשפעתו על עובדי ציבור אחרים הולכים ומתעצמים עם בכירותו ועם מיקומו הגבוה באיגרא רמא של השלטון. התבטאויותיו הפומביות של איש ציבור בכיר משפיעות על מוצא פיהם ועל פועלם של עובדי ציבור בכירים פחות. התבטאויות כאלה עשויות על כן לקבוע את הלך הרוח הכללי במוסדות השלטון השונים, אשר בסופו של יום עתיד להשפיע על כל אזרח ואזרח. את הלך הרוח הזה אדם פרטי לא יוכל לנטרל על-ידי הפעלת זכות ההתעלמות. פשיטא הוא, כי כוחו לא יעמוד לו".

מכאן נובעת מסקנתו של שטיין: "היותם של אזרחים בגדר קהל שבוי של מערך השירותים הציבוריים – ושל השלטון ככזה – מהווה הצדקה מרכזית ובסיס רעיוני להטלת מגבלות משמעותיות על חופש הביטוי של עובדי ציבור, ובכללם רבני ערים. אמירת דברים פוגעניים על-ידי עובד ציבור, כדוגמת אלו שמקטינים את ערכו של אדם כלשהו או של הקבוצה שהאדם משתייך אליה, כאשר אותו אדם שביחס אליו נאמרים הדברים הוא בגדר קהל שבוי שבהיותו תלוי בשלטון וזקוק לשירותיו איננו יכול להפנות את גבו לאומר הדברים ולהתעלם מהם – ומן הסתם גם איננו יכול להרשות לעצמו להדוף את דברי הבלע על-ידי מתן מענה מילולי הולם לאיש השררה אשר ניצב מולו – היא בגדר ביטוי אסור".

אין "קהל שבוי"

סיבה נוספת להגבלת חופש הביטוי של עובדי ציבור היא, כי "מאחר שמדובר במעביד שהינו גוף ציבורי, הספקת שירותיו לציבור חייבת להיות עניינית, חסרת פניות ונטולת משוא פנים; ועל כן הדברים אשר נאמרים בריש גלי או נכתבים בפומבי על-ידי עובדי ציבור, אסור שיכללו אמירות פוגעניות כגון מסרים של איפה ואיפה, זלזול והתנכרות. עובד ציבור רשאי לומר דברים כאמור,
בגבולות שהתווה הדין עבור אזרחים רגילים, רק בחיק משפחתו או בפני חוג מצומצם של חבריו האישיים. עובד ציבור איננו מורשה לתת פומבי לדברים אלו, כי בצאתו מביתו-מבצרו אל המרחב הציבורי הוא עוטה גלימה של משרת הציבור, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו".

לגבי רב עיר אומר שטיין, כי "מה שמותר ומה שאסור לרב עיר לומר בפומבי נגזרים מהיות הרב איש ציבור, מחד-גיסא, ואיש הלכה, מאידך-גיסא". לדעתו, לרב אין "קהל שבוי" כמו לעובדי ציבור אחרים, שכן הציבור יכול שלא להזדקק לשירותיו - ולכן הכללים הנוגעים לחופש הביטוי שלו שונים מאלו של יתר עובדי הציבור והגבלתם צריכה להיות חלשה יותר. לרב עיר אסור לומר את שאסור לכל אזרח, אסור לו להיות מעורב בפעילות פוליטית, וכן אסורים עליו "ניבולי פה, גידופים, דברי בוז, לעג או שנאה ביחס לאנשים מסוימים או לקבוצות מסוימות של בני אדם; אמירות שמביעות העדפה של קבוצות אוכלוסייה מסוימות על פני קבוצות אחרות ויוצרות אווירה
של איפה ואיפה, של משוא פנים, ושל גזענות; וכן אמירות פוליטיות אשר נוקטות עמדה בנושאים מדיניים או חברתיים שיש לגביהם מחלוקת בשיח הציבורי".

פחות מגבלות לרב עיר

הנשיאה אסתר חיות מוסיפה: "המשיב בחר לכהן כרב עיר ובתפקידו זה, חלות עליו מגבלות מסוימות בשל מאפייניו המיוחדים של התפקיד. מאפיינים אלה מבדלים אותו מעובד ציבור מן המניין או מנבחרי ציבור במובן הפוליטי, דוגמת חברי הרשות המחוקקת או ראשי ערים, והם משליכים, בין היתר, על היקף המגבלות המוטלות על זכותו לחופש הביטוי... מרכיב לא מבוטל בתפקידו של רב עיר הוא היותו מורה וסמכות הלכתית למעוניינים בכך. לגישתי, על-מנת לאפשר לו לממש חלק זה של תפקידו, חלות על חופש הביטוי שלו מגבלות פחותות מאלה החלות על עובדי ציבור מן המניין והכל, כמובן, כפוף להוראות הדין.

"לצד זאת, רב עיר נמנה עם השדרה הבכירה של השירות הציבורי, משכורתו משתלמת, ולו באופן חלקי, מאוצר המדינה וסמכותו ניתנת לו מאת המדינה. ממרום תפקידו זה ניתן לצפות כי יתנהל באופן המקדם והמבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי. אמירות אשר, בסבירות קרובה לוודאית, חותרות תחת יסודות השירות הציבורי; התבטאויות הקוראות לפעול בניגוד להוראות החוק או בניגוד למדיניות הממשלה; וכן התבטאויות המהוות פעילות מפלגתית אסורה או התבטאויות שיש בהן, לכאורה, כדי לפגוע, לבזות או להשפיל אוכלוסיות שלמות, אינן חוסות תחת חופש הביטוי הנתון לרב עיר. משמעות כהונתו כמשרת ציבור היא שאין באפשרותו להביע דעות כאלו ללא מגבלה, ועליו לגזור על עצמו התנהגות ממלכתית ההולמת את מעמדו".

השופט יצחק עמית מוסיף: "דברים שעלולים לעורר מדנים ואיבה בין זרמים וקהלים שונים בחברה
הישראלית על שבטיה וגווניה, אינם נדרשים לתפקידו של המשיב כרב עיר ואין לראותם כ'מסר הלכתי' המכוון לקהלו... המילה 'הלכה' אינה מילת קסם שאמורה להדוף ולהרתיע מפני ביקורת
שיפוטית. כפי שלחיבורים הלכתיים-פרשניים אין חסינות מוחלטת, כך גם להתבטאויות וחוות דעת הלכתיות של רב עיר אין חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין משמעתי... ככל שאנו מתרחקים
יותר מ"הליבה" ומ"הגרעין הקשה" של ענייני דת והלכה, כך נחלשת העוצמה ההלכתית שאנו נכונים לייחס לדברים וקטנה מידת ההגנה שאנו נכונים להעניק להם".

המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את העותרים, ובראשם המרכז הרפורמי לדת ומדינה, ייצגו עוה"ד אורלי ארז-לחובסקי ואורי נרוב; את המדינה ייצג עו"ד אבי מיליקובסקי; ואת הרב אליהו - עוה"ד עדי קידר ומשה פולסקי.