אידה פינק, הכותבת בנושא השואה, תוכתר בתואר ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, ב-11 במאי 2004, במסגרת מושב חבר הנאמנים השנתי של האוניברסיטה.
פינק נולדה בעיר ז'בראש שבמזרח פולין (כיום אוקראינה). אביה היה רופא ואמה היתה מורה לטבע ומתמטיקה בתיכון הפולני בעיירה. בגיל שש עשרה גמרה בליבה להיות סופרת והחלה לכתוב שירים. היא גם למדה מוסיקה, אך מלחמת העולם השניה קטעה את לימודיה. במהלך המלחמה חיה בגטו בעיר הולדתה, עד שברחה ממנו ב-1942 ושרדה את הכיבוש הנאצי בנושאה מסמכים אריים מזוייפים.
היא עלתה ארצה בשנת 1957 עם בעלה, ניצול שואה אף הוא, ועם בתה. בשנותיה הראשונות בארץ עבדה אידה פינק ב"יד ושם" בגביית עדויות מניצולים. בשנת 1985 קיבלה את פרס אנה פרנק בהולנד.
כל ספריה וסיפוריה, המתעדים את קורותיה בשואה, נכתבו בשפה הפולנית, ראו אור בשפות רבות וזכו לתפוצה ולתהודה רבה. חלקם זיכו אותה במספר פרסים ספרותיים, בהם פרס אנה פרנק בשנת 1985 בהולנד. בשנת 1995 קיבלה את פרס ההנצחה מטעם "יד ושם".
סיפורה הראשון ראה אור בצרפת רק שנים אחדות לאחר תום המלחמה. הסיפורים מבוססים על מקרים שקרו, חלקם לה עצמה. מיצירותיה: "משחק עם מפתח", "נלך בלילות, נישן בימים", "הגן המפליג למרחקים", "עליה בדרגה", "פיסת הזמן השניה", "עקבות". הסופר א.ב. יהושע תיאר את כתיבתה כ"הליכה דקה ומדויקת בין היופי והאימה".
