"הזכות לבוא בשערי בג"ץ כעותר ציבורי נתונה רק למי שבא להעצים את הציבור הרחב או חלק ממנו ולהבטיח את זכויותיו". כך אומר (יום א', 4.7.21) שופט בית המשפט העליון,
אלכס שטיין, בהסכמת השופטים
דוד מינץ ו
יוסף אלרון - אשר כולם מונו לבית המשפט העליון בידי שרת המשפטים דאז ושרת הפנים הנוכחית (וחברת הוועדה לבחירת שופטים), איילת שקד. השלושה מצטרפים לשופט
נעם סולברג בפסיקה המבקשת בצורה ברורה ומפורשת לצמצם את זכות העמידה של עותרים ציבוריים בבג"ץ.
שאלת זכות העמידה היא מן המרכזיות השנויות במחלוקות בין השופטים המכונים "אקטיביסטים" לבין אלו הנחשבים ל"שמרנים". הראשונים תומכים בהרחבת זכות העמידה לעותרים ציבוריים, המעלים סוגיות רוחב הנוגעות לציבור או לחלקים משמעותיים מתוכו. עתירות אלו הן המאפשרות לבג"ץ לפסוק בנושאים מרכזיים ולעיתים מעוררי מחלוקת, כמו הטלת הרכבת הממשלה על
בנימין נתניהו,
חוק הלאום וחוקי ממשלת החילופים. לשופטים אלו יש רוב בבית המשפט העליון מזה שלושה עשורים.
לעומתם, השמרנים סבורים כעיקרון שאין לקבל עתירה ציבורית כאשר יש עותרים פוטנציאליים פרטניים שנמנעו מלעתור. גם שופטים אלו אינם מתנגדים לעותרים ציבוריים בנושאי רוחב בהם קשה או אף בלתי אפשרי להצביע על נפגע ספציפי. אולם, הם סבורים כאמור שבמקרים אחרים אין להרחיב את זכות העמידה ואין כל מקום לדון בפניותיהם של עותרים ציבוריים, אם נפגעים ישירים אינם עותרים בעצמם.
ארבעה מחברי קבוצת המכנה את עצמה "ועדת החקירה האזרחית", הפועלת נגד חיסוני הקורונה ומעלה טענות קשות (ואף תמוהות) בנוגע לטיפול במשבר, ביקשו מבג"ץ לאסור לחסן קטינים בחיסוני פייזר. לטענתם, החיסון גורם לתופעות לוואי חמורות ומסכן את חייהם, בשעה ש"הווירוס כמעט ונעלם לחלוטין" "וידועות תרופות מועילות ומעולות כנגדו". עוד טענו, כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ'
חזי לוי, התיר בחוסר סמכות את השימוש בחיסון, וכי בעת מתן האישור - "לא הייתה בישראל מחלה אפידמית או מידבקת".
שטיין דחה על הסף את העתירה, בלא לחייב את המדינה להשיב עליה. הוא דוחה את הטענה בדבר חוסר סמכות באומרו, כי המנכ"ל רשאי להתיר ייבוא חיסון גם במבט צופה פני עתיד כדי למנוע מחלות. "כל מי שעיניו בראשו יודע שונגיף הקורונה טרם עזב את הארץ וממילא לא הודיע על כוונתו לפסוח על שטחה של מדינת ישראל בעתיד", מוסיף שטיין בציניות.
על הטענות בדבר הסיכונים לילדי ישראל, אומר שטיין: "העותרים מבקשים כי נעדיף את עמדתם ביחס לנזקים המיוחסים לחיסון על פני זו של הרשויות המוסמכות, המשיבים דכאן. טענה זו נדונה לכישלון מאחר שאין בידינו להתערב בשיקול דעת רפואי-מקצועי כל אימת שהפעלתו לא נפגמה בפגם היורד לשורש העניין כדוגמת שיקולים זרים או אי-סבירות קיצונית. העותרים לא הצביעו על שום פגם כזה בעתירתם. מול הפרסומים אליהם הם מפנים ניצבים מאמרים מדעיים ומידע אמין אחר, אשר מדברים בקול צלול בזכות החיסון; ופשיטא הוא, שהמנכ"ל רשאי היה להסתמך בהחלטתו על מאמרים ומידע כאמור".
מכאן עובר שטיין לסוגיית זכות העמידה: "ניסיון העותרים לבוא בשערנו כעותרים ציבוריים הדורשים את טובת הציבור בכללותו צריך להיעצר בפתח השער. לפי הדין הישראלי, התחסנות נגד נגיף הקורונה איננה בגדר חובה משפטית, אלא בגדר זכות שמימושה נתון לבחירה אוטונומית של כל אזרחית ואזרח. העותרים חופשיים שלא לחסן את עצמם לפי בחירתם, והמדינה אינה כופה עליהם דעה הפוכה משלהם. ברם, אם נעניק לעותרים את מבוקשם, נכפה את עמדתם על ציבור רחב של אנשים אשר סבורים אחרת ומעוניינים לחסן את עצמם ואת ילדיהם.
"דבר זה לבדו מחייבנו לדחות את העתירה על הסף בשל העדר זכות עמידה לעותרים. עתירה זו היא אחת הדוגמאות המובהקות לנזקים אשר ייגרמו למערכת המשפט שלנו אם לא נקפיד על כל הדרישות המוקדמות להגשת עתירות ציבוריות - דרישות שקיומן נועד לחסן את המערכת מפני עתירות סרק". שטיין מזכיר את פסיקתו של סולברג, לפיה זכות העמידה של עותר ציבורי היא רק "בהעדרו של עותר בעל אינטרס אישי ויכולת להגיש את עתירתו-שלו בעצמו". העותרים חויבו בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל לטובת אוצר המדינה - סכום גבוה במיוחד, בוודאי בעת דחיית עתירה על הסף. את העותרים ייצגו עוה"ד אירית ינקוביץ ורותם בראון.
