הפסד לצורכי אותו לא קיזז הנישום, אינו עובר בירושה ליורשיו ואין הם יכולים להשתמש בו מול הכנסותיהם שלהם. כך קובע לראשונה (יום ד', 18.8.21) שופט בית המשפט העליון, ג'ורג' קרא, בהתבסס הן על לשונה של פקודת מס הכנסה והן על תכליתה.

סעיף 28 לפקודה מסדיר את קיזוז ההפסדים מעסק או משלח יד: "הפסד שהיה לאדם בעסק או במשלח יד בשנת המס ושאילו היה רווח היה נישום לפי פקודה זו, ניתן לקיזוז כנגד סך כל הכנסתו החייבת של אותו אדם ממקורות אחרים באותה שנת מס. מקום שלא ניתן לקזז את כל ההפסד בשנת מס כאמור, יועבר סכום ההפסד שלא קוזז לשנים הבאות בזו אחר זו" ויקוזז בהן מן ההכנסה החייבת.

קיזוזו של הפסד הון מוסדר בסעיף 92: "סכום הפסד הון שהיה לאדם בשנת מס פלונית ואילו היה רווח הון היה מתחייב עליו במס, יקוזז תחילה כנגד רווח ההון הריאלי וכל שקל חדש של היתרה יקוזז כנגד שלושה שקלים וחצי חדשים של סכום אינפלציוני חייב... סכום שלא ניתן לקזזו, כולו או מקצתו, כאמור בסעיף קטן (א), בשנת מס מסוימת, יקוזז כנגד רווח הון בלבד כאמור בסעיף קטן (א) בשנות המס הבאות בזו אחר זו לאחר השנה שבה היה ההפסד".

קרא קובע: "אין למצוא, לדעתי, ולו עיגון מינימלי בלשון ההוראות לכך שהפסד שהיה לאדם ניתן לקיזוז על-ידי יורשיו". בסעיף 28 נאמר במפורש "אותו אדם", וברור שאין הכוונה ל"אותו אדם ויורשו" או ל"אותו אדם וחליפו". מילים אלו אומנם אינן מופיעות בסעיף 92, אך לעומת זאת נאמר בו "הפסד שהיה לאדם... ניתן לקיזוז כנגד סך כל הכנסתו החייבת". קרא אומר: "לא ניתן ליצור זהות לשונית בין המונח 'הכנסתו החייבת של אדם' למונח 'הכנסתו החייבת של אדם או יורשו'".

נדחה ערעור יורשתו של צבי דינשטיין

לדברי קרא, די בניתוח הלשוני כדי להגיע למסקנה זו, אך גם הניתוח התכליתי מוביל אליה. מטרתם של דיני המס היא לגבות מס על התעשרותו האמיתית של אדם, והקיזוז משפר את מידת יכולתו לשלם את המס המוטל עליו; תכלית זו אינה קיימת כאשר מדובר ביורשיו. העברת ההפסד בירושה "מנתקת את הקשר האמיץ שבין הכנסתו של הנישום והיכולת הכלכלית שלו למס המוטל עליו; היא מאפשרת הסטה של נטל המס בין נישום אחד לאחר באופן שאינו שוויוני". מטרה נוספת של הקיזוז היא לתמרץ אנשי עסקים ליטול סיכונים; גם היא אינה קיימת כאשר מדובר ביורשים שלא הם אשר הסתכנו.

עוד אומר קרא, כי הקיזוז הוא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה: "הזכות לקיזוז הפסדים לצורכי מס נגזרת מעקרון היכולת לשלם והרצון של המדינה ליתן בידי הנישום, ובידיו בלבד, כלי המאפשר לו למצע את הכנסותיו ולקזז כנגדן הפסדים משנים עברו. בהתאם לתכליות המיסוי ותכלית הוראות סעיפי הקיזוז - מיסוי תוספת העושר שצמחה לנישום - הזכות לעשות שימוש בהפסדים לצורכי מס
עומדת לנישום באופן אישי ולא ניתן להתיר קיזוז בין נישומים שונים". לבסוף דוחה קרא את הגישה לפי ההפסדים לצורכי מס הם נכס השייך לנישום וממילא עובר ליורשיו.

קרא דחה את ערעורה של איריס מלכסון, מי שירשה שליש מעזבונו של צבי דינשטיין, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט מגן אלטוביה). דינשטיין, אשר הלך לעולמו בשנת 2010, מילא עשרות שנים שורה של תפקידים ציבוריים בכירים והיה סגן שר האוצר וסגן שר הביטחון. לאחר פרישתו מהשירות הציבורי היה דינשטיין בין מייסדי חברת הכבלים מת"ב, השקיע בחו"ל והיה דירקטור בחברות רבות. הוא הותיר אחריו הפסדי הון בלתי מקוזזים בסך 46 מיליון שקל והפסדים מעסקים ב-1.7 מיליון שקל שלא קוזזו גם הם. מלכסון ביקשה לקזז שליש מהפסדים אלו כנגד הכנסותיה שלה, רשות המיסים סירבה, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הרשות וכך עושה כעת גם בית המשפט העליון.

השופטים ניל הנדל ונעם סולברג הסכימו עם קרא. מכלסון חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. את מכלסון ייצגו עוה"ד עמראן זועבי ואחו פרנק, ואת רשות המיסים - עו"ד עמנואל לינדר.