מחדל חקירה חמור של הפרקליטות הוביל לזיכויו של אדם מאשמת עבירות מין בבתה ילידת 2006 של זוגתו, למרות שבית המשפט האמין לגרסתה של הילדה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע ברוב דעות (30.9.21), כי המחדל מחייב לזכות את האיש משום שהוא יוצר ספק סביר באשמתו.

העבירות הנטענות בוצעו בשנים 2017-2015, והאיש הואשם בעבירות מין בקטין וגם בתקיפתה בטענה שהיכה אותה מספר פעמים. המתלוננת נחקרה בידי חוקרת ילדים בדצמבר 2017, ומיד לאחר מכן הועברה למרכז חירום. זמן קצר לאחר מכן היא אמרה לעובדות סוציאליות במקום, כי העלילה על הנאשם. על גרסה זו חזרה הילדה במשך 5.5 חודשים בהם שהתה במרכז החרום, וגם בחודשים שאחרי שובה לביתה. המדינה לא עשתה דבר בנושא זה במשך 9.5 חודשים, ורק כאשר החליטה להביא את הילדה עצמה לעדות - לאור הערת בית המשפט במהלך הסיכומים - נודע לה על שינוי הגרסה.

סגן הנשיאה אריאל חזק אומר: "המאשימה בחרה לזמן לעדות לאחר הגשת הסיכומים הראשונים רק את המתלוננת ואת סבתה ודודותיה, שהעידו כי לא שכנעו את המתלוננת להעליל על הנאשם... הימנעות המדינה מלהורות על חקירת האנשים האובייקטיביים והמקצועיים ששמעו את הקטינה וראו אותה חוזרת בה מגרסתה, מנעה את האפשרות לשאול את אותם אנשים שאלות רבות וביניהן שאלות הנוגעות לאופן הצגת גרסתה ה'חדשה' של הקטינה במהלך תקופה ארוכה ולהתנהגותה באותה עת. נמצא כי הימנעות זו מביצוע השלמת חקירה, הייתה מחדל חקירתי שיקשה על בית המשפט להגיע למסקנה, שהיא מעבר לספק סביר, שלפיה כאשר מסרה הקטינה במשך כתשעה חודשים כי לא נפגעה, היא אמרה דברי שקר".

חזק מציין מחדלים נוספים של המשטרה והפרקליטות, אשר בין היתר לא חקרו אדם אובייקטיבי לכאורה, ששמע את הילדה חושפת את סיפורה, ולא חקרו את טענתה המאוחרת של הילדה לפיה כמה מבני משפחתה הסיתו אותה להעליל על בן-הזוג של האם. בפסק הדין הוא פורס תהיות ואי-התאמות מינוריות יחסית, כדבריו, אשר כשלעצמם לא היו מספיקים כדי לזכות את הנאשם, אך הן מצטרפות למחדלי החקירה ביצירת ספק סביר המחייב לזכות אותו.

"תיבת תהודה לטענות האחרות"

השופט אלון אינפלד, אשר הסכים עם חזק, אומר כי החלל הראייתי גדול עוד יותר. לדבריו, "לא ירדתי לסוף דעתה של המדינה, ולא הצלחתי להבין מדוע לא נחקרה הגרסה הפועלת לטובת הנאשם לפחות באותה רצינות ואותה העמקה כמו הגרסה הפועלת לחובתו". הוא מוסיף: "יוזכר, שאין לפנינו ראיה תומכת ישירה ביחס לעבירות המין עצמן, ראיה שאינה תלויה במהימנות המתלוננת. לאחר שהמדינה נמנעה מלבדוק ולשלול את האפשרות שהיו סימני אמת לגבי הגרסה המכחישה שנמסרה במרכז החירום, הספק שעוררה גרסת החפות לא הוסר".

המדינה גם לא פנתה "לחקור את מי שיכול היה להיחשב כאובייקטיבי יחסית לגבי הגרסה המקורית, ואולי היה מסייע להכריע בין שתי גרסאות המתלוננת". חלל ראייתי נוסף נבע מכך שהצדדים לא הביאו לעדות את אימה של הילדה, ואינפלד מסביר מדוע לא מצאו לנכון השופטים לזמן מיוזמתם את האם - בשל החשש שעדותה תפעל לחובת הנאשם, מצב ממנו על-פי הפסיקה יש להימנע. אבל, הוא ממשיך, "החלל הריק הנוצר מאי זימונה של האם, בכל זאת משמש תיבת תהודה מרעימה, לטענות האחרות בדבר חסרים ותמיהות בראיות בתיק זה".

השופט אריאל ואגו סבר בדעת מיעוט, כי יש להרשיע את האיש בעבירות המין - למרות שהצטרף לביקורת על המדינה. "תמים דעים אני עם הקביעה, שההתנהלות, בהקשר אותם 9.5 חודשים, הייתה מחדלית, ביותר מהיבט אחד. המחדלים לא רופאו, אף בשלבים המאוחרים של המשפט, ותהא סיבתם, אשר תהא, תוצאתם - ערפל כמעט מוחלט סביב נסיבות חזרתה בה של המתלוננת מגרסתה, בחווייתם של אלה שעימם שוחחה ושבהם נעזרה בפרק זמן זה. להגנה לא ניתנה האפשרות, כמו גם לנו, כבית המשפט, לדעת ולהבין מה אירע בדיוק, ומדוע". עם זאת, ואגו סבור שמחדלים אלו לא פגעו בצורה אנושה בהגנתו של הנאשם, וכי ניתן להעדיף את הגרסה המפלילה של הילדה. את המדינה ייצגה עו"ד ליאת לוי-סיגל, ואת הנאשם - עו"ד רפי בוקר.