בית המשפט העליון קיבל (יום ה', 22.4.04) חלקית את ערעורה של מזל אוחנה, תושבת יבנה שהורשעה ברצח בעלה יחיאל אוחנה בדקירות סכין במהלך ויכוח שפרץ ביניהם, ונידונה למאסר עולם [ראו קישור]. בית המשפט ביטל את הרשעתה של אוחנה ברצח, והרשיע אותה בעבירת הריגה שנעברה על-ידה במצב נפשי של פזיזות מסוג קלות דעת. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לגזור את עונשה מחדש.
מדובר במקרה שאירע בביתם של השניים לפני מעט פחות משנתיים, זמן מה לאחר שיחיאל חזר מאילת, שם שהה במשך יומיים לצרכי עבודתו. מזל אוחנה היתה אז בת 27. לאחר ארוחת הערב, הכינה מזל את שתי בנותיהם הקטינות לשינה. בעוד הבנות ממתינות לאביהן, שייכנס לחדרן לאחל להן "לילה טוב", צלצל הטלפון. אחת הבנות, שנטלה את השיחה, הודיעה לאימה כי "זה סבא", ובהוראת האם העבירה הילדה את הטלפון ליחיאל, ששוחח עם אביו שיחה ארוכה.
משהסתיימה השיחה, שאלה מזל את יחיאל עם מי שוחח בטלפון. יחיאל סירב להשיב לשאלתה ועל-רקע זה פרץ ביניהם ויכוח קולני. השניים ניצבו זו מול זה במטבח. מזל אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה בכוונה תמימה להכניסה למקומה במגרת הסכו"ם, אלא שיחיאל - שראה כי היא אוחזת בסכין - דרש ממנה למסור לו את הסכין. משסירבה, אחז בידה וניסה לחלץ מידה את הסכין. היא התנגדה לו והתעקשה להוסיף ולהחזיק בסכין. בעוד הם מושכים את הסכין זה מזו, ננעצה הסכין בצווארו של יחיאל, קילוח דם אדיר פרץ מצווארו, הסכין ניתקה מצווארו ונפלה ארצה, והוא התמוטט.
לנוכח המראה הקשה, פרצה מזל בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את שטף דמו של בעלה בעזרת מגבת, התקשרה בטלפון למשטרה אך לא היתה מסוגלת להסביר מה אירע והיכן. לשמע צעקותיה, נכנס לדירה שכן. בינתיים, כבר הניחה מזל את הסכין בכיור המטבח. השכן נטל מידה את הטלפון ומסר למוקד המשטרה, שכבר היה על הקו, את הכתובת שאליה נקראים השוטרים להגיע ולהזעיק עזרה רפואית. תוך זמן קצר הגיעו למקום ניידת של המשטרה וכן אמבולנס, אך בינתיים כבר נפטר יחיאל מפצעו.
המחוזי: אוחנה מסרה שתי גרסאות שונות
במהלך החקירה, וכן בעדותה בבית המשפט, התקשתה אוחנה להסביר את ההתחרחשות בשלבו האחרון של האירוע. לשוטרים שהגיעו לדירתה סמוך לאחר המקרה מסרה כי יחיאל "דקר את עצמו", ועל גרסה זו חזרה גם באמרות שמסרה בחקירה. בעדותה בבית המשפט הסבירה, כי אינה יודעת כיצד חדרה הסכין לצווארו של יחיאל. היא הכחישה מכל וכל את טענת המדינה, כי היא זו שנעצה את הסכין בצווארו וכי עשתה כן בכוונה לגרום למותו.
אוחנה ביקשה לשכנע, כי מה שאירע לא היה בגדר עשייה רצונית אלא תאונה שהסתיימה באורח טרגי. לטענתה, אגב מאבקה עם המנוח הרפתה מן הסכין; והסכין, שנשמטה מידה, "עפה" ונתקעה בצווארו של בעלה. היא הדגישה, כי לא ראתה את הסכין "עפה", אלא שהיא משערת שכך אירע, ולא ידעה להסביר כיצד אירע שהסכין לא נפלה ארצה אלא "עפה" לעבר צווארו של המנוח, שהיה גבוה ממנה בכ-20 ס"מ לערך.
בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של אוחנה בהיותה מנוגדת לחוקי הפיסיקה ועל-כן בלתי-אפשרית. מסקנת בית המשפט המחוזי היתה, כי אוחנה נעצה את הסכין בצווארו של המנוח. בית המשפט העריך, כי בעוד המנוח אוחז בידה, בניסיון לחלץ ממנה את הסכין, הצליחה מזל אוחנה להשתחרר מאחיזתו והנחיתה את הסכין בחלק האחורי של צווארו.
בית המשפט המחוזי התרשם, כי ויכוחים מסוג זה - שלעיתים אף גלשו לתגרות-ידיים בין בני הזוג - לא היו תופעה נדירה בביתם. הקשר הקרוב שקיים יחיאל עם אביו היווה עילה שכיחה לחיכוכיהם הבלתי פוסקים. בראשית דרכם המשותפת, התגוררו בני הזוג בדירת הוריו של הבעל. בין הוריו לבין בני הזוג שררה מתיחות, וזו גרמה למתחים גם ביחסים שבין שניהם. אף מעברם לדירת מגורים נפרדת לא הרפה את המתח. זמן-מה אחר-כך נפטרה אימו של המנוח. בכורח הנסיבות נאלצה המערערת לארח, מפעם לפעם, את חמיה, והדבר הסב לה מורת-רוח.
המחוזי: הוכחו יסודות של "כוונה תחילה"
הרכב השופטים דוד בר-אופיר, שרה דותן ושרה ברוש קבע, שנגד אוחנה הוכחו כל היסודות של "כוונה תחילה". לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מדבריה של אוחנה עצמה עלה, כי משהתלהטה מריבתם ניסה יחיאל להרגיעה בדברי נועם, אלא שהיא התקשתה להירגע. מדברים אלה הסיקו השופטים כי למעשה הקטלני לא קדם קינטור. אחיזת הסכין על-ידה העידה, לדעת בית המשפט, על התקיימות יסוד ההכנה. ואילו על דבר קיומה של החלטה להמית, למדו השופטים מהתעקשותה של אוחנה להוסיף ולהחזיק בסכין וכן, ובעיקר, מאופי המעשה שעשתה. החדרת סכין למעמקי צווארו של המנוח, קבע בית המשפט, מקימה נגד המערערת חזקה עובדתית, כי עשתה את המעשה לאחר שהחליטה להמית את המנוח; וחזקה זו לא הצליחה אוחנה לסתור.
בית המשפט המחוזי סבר, כי את הגרסה שהמנוח "דקר את עצמו" - אותה השמיעה באוזני השכן והשוטרים שנכנסו לדירה מייד לאחר האירוע - גיבשה אוחנה עוד בטרם דקרה את המנוח למוות. בהערכה זו, וכן בעובדה שלאחר המעשה היתה אוחנה מסוגלת להרים מן הרצפה את הסכין בה דקרה את המנוח ולהניחה בכיור המטבח, נמצאה לבית המשפט תמיכה למסקנתו, כי היא אכן החליטה להמית את המנוח ועשתה כן בקור-רוח.
אוחנה מערערת לעליון: דורשת הרשעה בגרם מוות ברשלנות בלבד
השופטים החליטו למצות את הדין עם אוחנה, וגזרו עליה את העונש המקסימלי בנסיבות העניין - מאסר עולם. על ההחלטה להרשיעה בעבירת רצח, ערערה אוחנה לבית המשפט העליון, בהליך בו יוצגה על-ידי עו"ד פרופ' דוד ליבאי.
בערעור נטען, כי אוחנה מסרה גרסה אחת ויחידה, ובית המשפט המחוזי שגה כאשר סבר שמדובר בשתי גרסאות שונות. במהלך מאבקם על האחיזה בסכין, טענה אוחנה בערעור, משך יחיאל את הסכין מידה בחוזקה, עד שהרפתה מן הסכין, ואז - בתנופת המשיכה לעבר גופו - נעץ את הסכין בצווארו במו-ידו. לכך התכוונה, לטענתה, כשאמרה כי מששמטה את הסכין מידה, הסכין "עפה" לעבר צווארו של המנוח, ולכך גם התכוונה באומרה כי המנוח "דקר את עצמו".
בתיאור זה של ההתרחשות, טען עו"ד ליבאי, אין דבר שהוא מופרך או בלתי-אפשרי, והוא משקף היטב את אשר טענה המערערת מלכתחילה, כי מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ממעשה רצוני או מכוון, אלא כתוצאה מתאונה. לדבריו, קבלת גרסתה של המערערת עשויה היתה להצדיק את הרשעתה בגרימת מוות ברשלנות, אך לא בעבירה שיש עימה מחשבה פלילית.
העליון: "עובדות המקרה לא נתבררו די צורכן"
השופטים אליהו מצא, יעקב טירקל ואשר גרוניס, קיבלו פה-אחד באופן חלקי את עמדתו של ליבאי. "מקובלת עלינו עמדת הסניגור, כי הראיות שהובאו במשפט לא הניחו תשתית בטוחה להרשעת המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה. קורות ההתרחשות, שהסתיימה בדקירת המנוח למוות, לא נתבררו די צורכן, והסתום בהן רב מן הגלוי", קבעו השופטים בהחלטתם.
"מצאנו טעם רב בטענת הסניגור, כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשו את אמירותיה של המערערת, כי הסכין 'עפה' וכי המנוח 'דקר את עצמו', על-פי מובנן המילולי. אך איננו נכונים לקבל, כי בכך בלבד נעוץ שורש קביעתו של בית המשפט, שגרסת המערערת, כי לא מידה אלא מידו נדקר המנוח, איננה ראויה לאמונו. לפיכך, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בקביעת בית המשפט, כי המערערת אכן דקרה את המנוח. אך כאמור, אנו מקבלים את טענת הסניגור, כי הראיות הנסיבתיות שעליהן ייסד בית המשפט את הכרעתו לא הקימו תשתית בטוחה לביסוס הרשעתה של המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה", נקבע בהחלטה.
"בין שמאמינים למערערת, כי אך התכוונה להחזיר את הסכין למקומה במגרה ובין שאין מאמינים לה, איננו סבורים כי יש יסוד לקבוע כי נטלה את הסכין בכוונה לדקור באמצעותה את המנוח. המסקנה הנגזרת מכך היא, כי המערערת דקרה את המנוח אגב המאבק ביניהם על האחיזה בסכין. מעשה הדקירה מעמיד את המערערת בחזקתה, כי היתה מודעת לאפשרות שתיגרם תוצאה הקטלנית, ומעלה כי ביחסה לתוצאה האמורה נהגה בקלות-דעת... בכך, יש כדי לבסס את אשמתה בעבירת הריגה ברמה הנמוכה של המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה", הוסיפו השופטים.
הנסיבות עומדות בניגוד לקביעות בית המשפט המחוזי
"הנסיבות הנוספות שהוכחו, המצב בבית המשפחה בשעת האירוע והתנהגות המערערת סמוך לאחריו, לא זה בלבד שאינן מחזקות את מסקנת בית המשפט המחוזי כי המערערת החליטה להמית את המנוח, אלא להיפך, לכאורה מעידות הן כי למערערת לא היתה כוונת קטילה", קבעו השופטים והוסיפו כי "ענייננו בבני זוג, שחרף המתחים ששררו ביניהם, שמפעם לפעם הביאו למריבות קולניות ואף לתגרות ידיים, הוסיפו לקיים מסגרת משפחתית ודאגו לשלום בנותיהם. האפשרות שבעוד בנותיה שוכבות בחדרן, החליטה המערערת לרצוח את אביהן, לפחות לכאורה איננה סבירה. התנהגות המערערת לאחר שהמנוח נפגע והתמוטט, זעקותיה לעזרה וניסיונה לעצור את פרץ הדם מצווארו בעזרת מגבת, בוודאי ביטאו (כפי שקבע בית המשפט המחוזי) חרטה עמוקה על תוצאותיה הנוראיות של התגרה ביניהם. אך לכאורה יש בה גם משום תמיכה לגרסתה הבסיסית והבלתי-נסתרת של המערערת, כי לא התכוונה להמית את המנוח ולא רצתה במותו".
לפיכך, ביטלו השופטים את הרשעתה של אוחנה ברצח והרשיעו אותה בעבירה הקלה יותר של הריגה, שנעברה על-ידה במצב נפשי של פזיזות מסוג קלות דעת, עבירה שהעונש המירבי הקבוע לה הוא 20 שנות מאסר. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיגזור את דינה של אוחנה מחדש. בתוך כך, קבעו השופטים כי אוחנה תישאר במעצר ל-90 יום או עד שיסתיים משפטה במחוזי.
ע"פ 7126/03 מזל אוחנה נ' מדינת ישראל
