חוקרים וחוקרות בלהב 433 התייחסו לעולות מאתיופיה, קורבנות עבירות מין של פקיד ברשות האוכלוסין וההגירה, כאל עברייניות. בחלק מן המקרים היחס כלפיהן גבל בפגיעות פיזיות, וככלל - החוקרים ניצלו את מצוקתן והפעילו עליהן לחצים בלתי הוגנים. כך קובע (17.11.22) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אילן סלע.

ליאור סולומון היה ממונה על לשכות מנהל האוכלוסין במחוז צפון ב"דסק האתיופי" של הרשות בשנים 2016-2007; את העבירות שיוחסו לו, ושבחלקן הורשע, הוא ביצע בתחילת העשור הקודם. לסולומון הייתה השפעה רבה על אישור עלייה מאתיופיה והוא נחשב בעיני עמיתיו לבר-סמכא בשאלות של אימות הזכאות לעלות ארצה. המדינה טענה, כי הוא ניצל את מעמדו כדי לקבל שוחד מיני מתשע נשים שביקשו את סיועו בהעלאתם ארצה של בני משפחותיהן.

למעט בנוגע לאישה אחת, סולומון אישר שקיים יחסי מין עם המתלוננות, אך טען שהיה זה בהסכמה ובמנותק מתפקידו. הוא גם הכחיש שביצע עבירות של מרמה והפרת אמונים בכך שטיפל בענייניהן של נשים עימן היה לו קשר מיני. סולומון אישר שניהל עם חלקן שיחות בעלות אופי מיני, אך טען שהיה זה חלק משיח קליל. סלע הרשיע אותו בשלוש עבירות של קבלת שוחד ובעבירה אחת של פגיעה בפרטיות, וזיכה אותו משש עבירות של קבלת שוחד ומשבע עבירות של מרמה והפרת אמונים. ההכרעה בכל אישום מבוססת על בחינת הזיקה, אם הייתה כזאת, בין הקשר המיני לבין פעולותיו של סולומון במסגרת תפקידו.

כאמור, סלע מותח ביקורת קשה במיוחד על אופן חקירתן של הנשים; המשטרה עצמה אישרה שהחליטה להתייחס אליהן כקורבנות ולא כעברייניות (נותנות שוחד). "לא ניתן לקבל מצב בו נשים, שהרשות החוקרת והפרקליטות ראתה בהן כקרבנות עבירה, תידרשנה למסור עדות במשטרה באופן בו הדברים נעשו", אומר סלע. "חקירה של כל אדם, יהא זה חשוד או עד, מחויבת להתבצע בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבודו ועל זכויותיו".

עוכבו בניגוד לחוק ונדרשו להגיע מיידית

לדברי סלע, "צפייה בחקירות של הנשים מלמדת כי החקירה עצמה לא כללה צעקות, וודאי לא שימוש באמצעים פיזיים. אולם ניכר היה כי החוקרים מנצלים את חולשתן של הנשים והם הפעילו עליהן לחץ בניצול מצבן באופן בלתי הוגן". סלע מדגיש, כי מדובר בנשים מוחלשות, שהפער בינן לבין חוקריהן גדול עוד יותר מהרגיל. בין הליקויים עליהם מצביע סלע, ואשר עלו גם מעדויות החוקרים:

• הנשים הוסעו לתחנת המשטרה בלוד כאשר הן מעוכבות, למרות שהחוק אינו מאפשר זאת. לא נאמר להן מדוע זומנו ולעיתים הוסעו ללא כל הסבר למרחק של עשרות ק"מ ממקומות מגוריהן.

• הנשים נדרשו להגיע מיידית למשטרה, למרות שכולן אימהות חד-הוריות לילדים קטנים (כולל תינוקות, ילד לאחר ניתוח, ילד חולה אסטמה ועוד). החוקרים איימו עליהן שהחקירה תתמשך והן לא תוכלנה לחזור לילדיהן, כל עוד לא ימסרו את הגרסה שהם מבקשים לשמוע.

• החוקרים עיכבו את הנשים כאשר ביקשו לצאת לשירותים. אחת מהם, שהיניקה באותה עת, סבלה שעות ארוכות מגודש בשדיה.

• בסיום החקירות נשלחו הנשים לבתיהן בתחבורה ציבורית, כאשר הן כלל לא ידעו היכן למצוא אותה. בנקודה זו שב ומדגיש סלע: "כאמור, מדובר במי שהחוקרים ראו כקרבנות עבירה, שהנאשם ניצל את חולשתן". למרות שאין הוראה כזאת בחוק, הוא מעיר, ההיגיון הפשוט מחייב שבנסיבות אלו היה על המשטרה להחזירן לבתיהן.

• החוקרת טליה סוסן אמרה לאחת הנשים: "ראית, גם באנו אליך בצורה עדינה. המשטרה לא כזאת... תמיד נחמדת. יכולה לבוא, לדפוק לך בשש בבוקר, לשבור לך את הדלת, בושות עם השכנים, הילדים היו בוכים, היית בלחץ".

• החוקרות נטלו את הטלפון הנייד מאחת הנשים, למרות שהסבירה להן שבנה סובל מקוצר נשימה; המכשיר לא הוחזר לה. החקירה נמשכה עשר שעות.

החוקרים כלל לא הבינו

סלע מצטט בהרחבה את עדויות הנשים, שחלקן ניתנו בדמעות, על תחושותיהן בחקירה. אחת מהן (המיניקה) ציינה, כי אינה יודעת לקרוא עברית ולמרות זאת חתמה על הודעתה, רק כדי שתשתחרר ותוכל לחזור לתינוק. אחרת אמרה כי הטראומה מן החקירה גרמה לה לחשוש מפני העדות בבית המשפט. סלע מציין, כי לא מדובר במניפולציות שנועדו לסייע לסולומון, אלא בתחושות אמיתיות המלוות אותן שש שנים לאחר המעשה.

"זו הדרך בה ביקשו החוקרים לחקור נשים חלשות, קורבנות עבירה. נהיר כי כך לא אמורה להתנהל חקירה הוגנת, וכך לא אמורה להיראות חקירה המקפידה על שמירת כבוד האדם. כך בוודאי לא מתנהלת חקירה של קורבן עבירה", קובע סלע. הוא מוסיף:

"החומרה היתרה שבהתנהלות החוקרים במקרה זה היא גם בכך שהם כלל לא הבינו כיצד ייתכן שהנשים הרגישו כך, כיצד ייתכן שהן הגיעו לכדי בכי כתוצאה מהדרך בה הן נחקרו, כשלשיטתם הם חקרו אותן ב'כפפות של משי' ודאגו לכל צרכיהן. החומרה היתרה היא בכך שגם כאשר השוטרים הועמדו על השלכות החקירה על הנשים כיום, הם לא ראו כל פגם באופן חקירתן". ראש צוות החקירה, רב-פקד אורי קנר, כיום ראש מחלקת חקירות ביאחב"ל במפלג בינלאומי, טען שהיחס כלפיהן היה ב"כפפות של משי"; סלע מגיב: "המציאות הייתה הפוכה לחלוטין".

עם זאת, סלע דחה את בקשתו של סולומון לזיכוי בנימוק של הגנה מן הצדק בשל אופן חקירת הקורבנות, שכן הדבר לא השפיע על הראיות ובוודאי שלא בצורה ממשית. "מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. מה גם, שלא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק. תיקון אופן ניהול החקירה על-ידי המשטרה להבא, לא יבוא, ולא נכון שיבוא, באמצעות זיכוי הנאשם מעבירות חמורות שעשה", הוא אומר. את המדינה ייצג עו"ד שחר מלול, ואת סולומון - עוה"ד אלי פוקסברומר ותהילה פרץ-פינטו.