דמותו של הנוער הישראלי כפי שעולה מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מסתמנת כשל נוער קונפורמיסט שאינו שונה בהרבה מכלל האוכלוסייה. הנוער הביע מידת אמון גבוהה בצה"ל אך במקביל, נמצא כי 43% מבני הנוער תומכים בסרבנות.
עוד נמצא, כי בהיבטים מסויימים מביע הנוער הדגשות ותפיסות חיוביות יותר מן המבוגרים לגבי מצב הדמוקרטיה בישראל, וכן הוא מביע אמון רב יותר מן המבוגרים במוסדות פורמליים מסורתיים, כמו הכנסת, המפלגות וההסתדרות.
עם זאת, מידת העניין והידע המועטה של הנוער, תמיכתו בסרבנות וכמיהתו למנהיגים חזקים מהוות נורה אדומה המחייבת התייחסות.
שני הפנים הללו של הנוער שהוצגו בסקר מרמזים על תפיסתו את הדמוקרטיה: בעיניו היא פורמלית יותר מאשר מהותית, ערכית. תפיסה זו, המדגישה את המסגרת ולא את המהות, מעלה תהייה לגבי צביונה של הדמוקרטיה הישראלית בעתיד.
כפי שעולה מן הסקר, הנוער הישראלי הולך בתלם, מסור למדינה, ובחלק מן ההיבטים שנבדקו הוא אינו שונה באופן מהותי מדור המבוגרים. עם זאת, נמצאו נטיות אחדות המאפיינות את הנוער כקבוצה נפרדת מכלל האוכלוסייה ונטיות אחרות המפלחות את קבוצת הנוער בתוכה.
ככלל, נמצא שהנוער מבטא שביעות רצון רבה יותר כלפי הדמוקרטיה מאשר המבוגרים, ושהוא מתון מהם בנטיותיו האנטי דמוקרטיות. גם בהערכתו את עומק השסעים החברתיים ביטא הנוער הרגשה חיובית יותר מהם באשר לאופי היחסים בין קבוצות ומגזרים שונים.
כמו המבוגרים, גם הנוער מעריך את השסע הלאומי כשסע החמור ביותר כיום. הנוער היהודי מעריך אותו כחמור יותר מן הנוער הערבי.
בנוגע למידת שביעות הרצון של הנוער משעורי האזרחות כהכנה לאזרחות טובה במדינה, נמצא כי 57% מקרב הנוער הביעו שביעות רצון מלימודי האזרחות, לעומת 41% מהמבוגרים המחזיקים באותה דעה.
מפילוח הנוער לפי מסגרות החינוך עולה, כי שבעי הרצון ביותר הם תלמידי החינוך הממלכתי-דתי, אחריהם תלמידי החינוך הממלכתי, ורק במקום השלישי ניצבים תלמידי בתי הספר הפרטיים או הדמוקרטיים.
מבדיקת הקשר למדינה, והנטייה לרדת מהארץ, עולה כי הרגשת השייכות של הנוער וזיקתו לארץ ולמדינה חלשות מאלו של המבוגרים, וכי המצב הביטחוני מהווה עבורו מניע עיקרי להגירה לעומת המצב הכלכלי המהווה מניע מרכזי אצל המבוגרים.
ביחס למידת האמון במוסדות וברשויות השלטון נמצא, כי שלושת המוסדות שהנוער נותן בהם אמון הם צה"ל, בית המשפט העליון והמשטרה, אם כי מידת האמון שלו בשני הראשונים נמוכה מזו של המבוגרים.
מעניין לציין, כי הנוער נותן אמון רב יותר מן המבוגרים בכנסת, במפלגות, בהסתדרות וברבנות ונוטה יותר מן המבוגרים לראות בכנסת, ולא בבית המשפט העליון, את המוסד המגן על הדמוקרטיה.
נמצא, כי שיעורי ההשתתפות ומידת העניין בפוליטיקה נמוכים ביחס למבוגרים. כמו כן נמצא הבדל בין הבנים לבנות: הבנות מגלות פחות מעורבות, בקיאות ועניין בפוליטיקה מן מהבנים.
מבדיקת שיעורי התמיכה בסרבנות לשרת בשטחים ובסרוב לפנות יישובים: 43% מבני הנוער הביעו, כאמור, תמיכה בסרבנות, לעומת 25% בקרב המבוגרים וזאת לעומת מידת האמון הגבוהה שהביע הנוער בצה"ל.
ממצא מדאיג במיוחד הוא כמיהתו של רוב הנוער (60%) למנהיגים חזקים (כתחליף למסגרת החוקית) והרגשתם של למעלה ממחצית מבני הנוער כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעתם של האזרחים.
מידת הביקורתיות של הציבור כלפי הדמוקרטיה עלתה, והיא באה לידי ביטוי בירידה מתמשכת בשביעות הרצון של הציבור ממידת הדמוקרטיות בישראל. לעומת 14% שסברו, כי ישראל אינה דמוקרטית דיה ב-1990, הביעו 39% מן הנשאלים היהודיים את אותה אי שביעות רצון, המלווה בירידה במידת שביעות הרצון גם מאופן תפקוד הדמוקרטיה בישראל 2004.
מגמת ירידה ניכרת גם בזיקתו של הציבור למדינה, ובעיקר בקרב העולים החדשים. מגמה זו באה לידי ביטוי בהרגשת הזדהות עם המדינה ובמידת הגאווה באזרחות הישראלית.
ביחס למידת השתרשותה של תרבות בישראל, זוהתה רגישות יתר מצד הציבור לקיומם או לאי קיומם של ערכים ושל נורמות דמוקרטיים. חלה ירידה ניכרת בשביעות רצונו של הציבור מן השמירה על זכויות האדם, וחלה רגישות יתר לשיעורי הקיפוח של המיעוט הערבי בישראל. (64% הצביעו על קיפוח, לעומת 55% בסקר 2003). הרגשת האי שוויון החברתי-כלכלי בקרב הציבור היהודי חריפה מזו שהיתה ב-30 השנה האחרונות, והיא מתבטאת בהסכמתם של 90% מהנשאלים היהודיים לטענה כי "אין מספיק שוויון חברתי וכלכלי בארץ".
ביחס למידת האמון של הציבור במוסדות השלטון והמדינה נמצא, כי לצד ירידה ניכרת באמון במוסדות הפוליטיים (בעיקר בשרי הממשלה) חלה עלייה במידת האמון בבית המשפט העליון, פרקליטות המדינה ובמוסד נשיא המדינה.
שיפור מסויים חל בהיבט הלכידות ומידת השיסוע בחברה הישראלית ב-2004. זוהה שיפור בהערכת היחסים בין יהודים לערבים ובין אשכנזים למזרחיים, לעומת הרעה ביחסים בין עולים לוותיקים. למרות השיפור המסויים, השסע היהודי-ערבי עדיין נתפס בעיני רוב הנשאלים כמקור המתיחות העיקרי בחברה הישראלית.
הדמוקרטיה הישראלית, כפי שהיא משתקפת במדדים הכמותיים הבינלאומיים, היא בעיקר דמוקרטיה פורמלית, המקיימת מערכת מוסדית דמוקרטית האמונה על תפקוד המשטר ועל ביצוע ההליכים הדמוקרטיים במדינה. בהיבט זה, מצבה של ישראל טוב יחסית לדמוקרטיות אחרות, בעיקר בזכות רמת הייצוגיות הגבוהה והציון הגבוה שקבלה ישראל במדד המגבלות על הרשות המבצעת.
לעומת זאת, נראה כי הדמוקרטיה הישראלית טרם הצליחה לסגל לעצמה את מאפייני הדמוקרטיה המהותית ולהטמיע את הערכים, את התפיסות ואת התרבות הדמוקרטית ובהיבט הזכויות מצבה מדאיג.
נקודות החולשה הבולטות של הדמוקטיה הישראלית הן אי יציבות, הבאה לידי ביטוי בחילופי שלטון תכופים, באורך החיים הקצר של ממשלות ובמתיחות רבה הנובעת משסעים מטעמים לאומיים ודתיים.
