בית המשפט העליון קיבל (יום א', 23.5.04) את ערעורו של בנק לאומי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שחייב אותו להחזיר לקופת הפירוק של חברת ברג את שוויה של הטבת מס ששימשה לחברה בטרם הפירוק, לצורך פרעון חובה כלפיו.
בפני בית המשפט הובא ערעורו של בנק לאומי על חיובו לשלם כ-2 מיליון ש"ח לקופת הפירוק של חברת ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ, המצויה בהליכי פירוק. הסיפור החל בשנת 94', אז משכנה החברה מקרקעין אשר בבעלותה לטובתו של הבנק, לשם הבטחת פירעונה של הלוואה אשר הוענקה לה על-ידי הבנק. הבנק אף רשם לטובתו שיעבוד צף על כל נכסי החברה וזכויותיה.
בעלי המניות של החברה ומנהליה אף ערבו אישית כלפי הבנק לפירעונה של ההלוואה. בשנת 98' החל הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על המקרקעין, וזאת בהסכמתה של החברה ובאמצעותו של כונס נכסים אשר מונה לשם כך. משנמכרו המקרקעין, מסר הכונס לשלטונות מס שבח הצהרת שומה עצמית, לפיה עמד סכום המס על סך של כ-670,000 ש"ח, בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין.
סעיף 93 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי במכירת זכות במקרקעין לשם פירעון משכנתא משולם מס השבח מתוך תמורת המכירה. בחודש יולי 99' הוציא מנהל מס שבח שומה זמנית ביחס למכירה, לפיה נדרש מס שבח בסך של כ-2,470,000 ש"ח. במסגרת השגה שהוגשה על השומה נטען, בין היתר, כי יש לאפשר את קיזוז הפסדיה הצבורים של החברה, בשיעור של כ-6 מיליון ש"ח, כנגד השבח על המקרקעין. לצורך כך חתם כמה ימים לפני כן מנכ"ל החברה על טופס בקשה למתן אישור על זכאות לקיזוז ההפסדים לצורך חישוב מס שבח.
ואכן, מנהל מס שבח קיבל את ההשגה ואישר את הקיזוז המבוקש. בעקבות קבלת ההשגה, פחת סכום מס השבח בגין מכירת המקרקעין. תמורת המכירה לה זכה הבנק במסגרת פירעון המשכנתא גדלה בהתאם, כך שהיא כיסתה את מלוא חובה של החברה לבנק.
בינתיים, ניתן צו פירוק לחברה ועו"ד שחר הדרי מונה למפרקה. במסגרת בקשה למתן הוראות שהגיש הדרי לבית המשפט, עתר להורות לבנק כי ישלם לקופת הפירוק את אותו חלק מתמורת המכירה, אשר התקבל כתוצאה מהקטנת החבות במס שבח בשל ניצול הפסדיה הצבורים של החברה. זאת, מן הטעם ששטר המשכנתא לא כלל זכות כלשהי ביחס להפסדיה הצבורים של החברה, ולפיכך קיבל הבנק לידיו כספים העולים על שווי הבטוחה שהיתה ברשותו.
לחילופין, ביקש המפרק כי יוצהר שמכירתם של המקרקעין בטלה, בין היתר בשל היותה משום העדפת מירמה. לטענת המפרק, ניזוקה קופת הפירוק מן השימוש שעשה הבנק בהפסדיה הצבורים של החברה, שכן אלמלא שימוש זה ניתן היה לנצל את ההפסדים האמורים על-מנת לזכות בהחזרי מס.
פסיקת ביהמ"ש המחוזי
שופטת בית המשפט המחוזי, ורדה אלשייך, קבעה כי יש לראות בהפסדיה הצבורים של החברה משום "נכס" השייך לחברה והעומד בפני עצמו. ממילא, לא היה נכס זה משועבד לבנק במסגרת המשכנתא אשר הוענקה לו על-ידי החברה.
עוד ציינה אלשיך, כי בעלי השליטה בחברה נתנו את הסכמתם לקיזוז ההפסדים הצבורים במטרה להגדיל את תמורת המכירה שתתקבל על-ידי הבנק. אמנם, כך נפסק, פעולת הקיזוז חסינה מפני ביטול מכוחן של ההוראות לעניין העדפת מרמה ולעניין ביטול עיסקות שנערכו לאחר תחילתו של הפירוק.
קביעתה העיקרית היתה, כי השימוש בטובת ההנאה היה טעון אישור מיוחד לפי פרק ד'1 לפקודת החברות (סעיף 96א' והלאה), משום שלבעלי השליטה בחברה היה עניין אישי בפרעון החוב לבנק, בשל ערבות אישית שנתנו לפרעונו. לפיכך, היה על החברה לקבל החלטה מתאימה אשר מאשרת את השימוש הנזכר בהפסדיה הצבורים. ומשזה לא נתקבל, הרי שהשימוש בהפסדים הצבורים לטובתו של הבנק בוצע שלא כדין.
כן נקבע, כי הבנק היה מודע היטב לעניין האישי שהיה לבעלי השליטה בחברה בפעולת הקיזוז. פעולה זו גרמה נזק לנושיה הבלתי מובטחים של החברה, באשר היא הביאה להקטנת שיעור החזרי המס להם הייתה החברה זכאית. משכך, נתקבלה בקשת המפרק ובית המשפט חייב את הבנק להפקיד בקופת הפירוק את אותו סכום אשר נמנע מן החברה לקבלו בצורה של החזרי מס בשל השימוש בהפסדיה הצבורים.
העליון הופך את ההחלטה
ואולם, השופטים אשר גרוניס, דליה דורנר וסלים ג'ובראן, הפכו את קביעתה זו של אלשיך. "בית משפט קמא לא ציין במסגרת החלטתו מהו הסעיף בפרק ד'1 לפקודה אשר מכוחו נדרשה ההחלטה הנזכרת", ציינו השופטים בעליון.
"ברי", קבעו השופטים, "כי קיזוז הפסדיה הצבורים של החברה כנגד השבח שנוצר במסגרת מימוש המשכנתא על המקרקעין, לא נעשה על-ידי הבנק על דעת עצמו בלבד. הקיזוז בוצע בהסכמת כל בעלי מניותיה של החברה. זאת ועוד, מנכ"ל החברה אף חתם לצורך כך בשמה של החברה על טופס קיזוז הפסדים. השימוש בהפסדים הצבורים באופן הנזכר איפשר להגדיל את תמורת המכירה שהתקבלה כתוצאה ממכירת המקרקעין, ועל-ידי כך נפרע מלוא חובה של החברה לבנק".
"מוכנים אנו להניח, מבלי להכריע בדבר, כי יש לראות בהפסדים הצבורים משום נכס נפרד אשר שייך לחברה. ככזה, אין הוא כלול במסגרת המשכנתא שהוענקה לבנק. מתן האפשרות לעשות שימוש בהפסדים הצבורים מהווה, אם כן, פירעון חובה של החברה לבנק על דרך הענקה של נכס אשר שייך לחברה. ניתן לטעון, על פי אותו הגיון, כי למעשה שקולה פעולה זו להעברת סכום כסף שבבעלות החברה לידיו של הבנק, וזאת לשם פירעון החוב שנוצר עקב ההלוואה שנטלה".
"אין חולק, כי במצב העניינים הרגיל לא רק שאין כל פסול בנקיטת פעולה מעין זו, אלא שהחברה אף מחוייבת לפעול לשם פירעון החובות לנושיה. אולם בענייננו עולה השאלה האם, לאור היותם של בעלי המניות והמנהלים ערבים אישית לפירעון חובה של החברה לבנק, הצריך השימוש בהפסדים הצבורים לטובת הבנק קבלת החלטה בהתאם להוראות פרק ד'1 לפקודה, אשר עמדו בתוקף אותה עת".
השופטים מציינים, כי הדיון נערך לפי סעיפי פקודת החברות ולא חוק החברות שנחקק בשנת 99', משום שהפקודה היתה המסגרת הנורמטיבית שחלה בזמן שקרה המקרה.
בית המשפט קבע, כי בנסיבות שבהן השימוש בהטבת המס נעשה על-דעת כל בעלי המניות ולטובתם, אין משמעות לצורך באישור מיוחד לפעולה, משום שכלל בעלי המניות רשאים לעשות ברכושה של החברה כרצונם. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי לחברה קיים אינטרס מובהק לפרוע את חובותיה, ועל-כן אין לדבר על ניגוד עניינים בינה לבין נושא משרה הפועל למטרה זו. כמו כן נפסק, כי אין להרחיב את חובת האמונים של נושאי משרה כך שתחול גם כלפי נושיה האחרים של החברה, כאשר לא מתקיימים תנאיו המיוחדים של דין העדפת מירמה של נושים בפירוק. משכך, נקבע, אין הבנק חב בתשלום סכום כלשהו לקופת הפירוק.
את בנק לאומי יצגו עורכי הדין אלכס קיסרי ונירה קורי ממשרד ש. פרידמן ושות'. המפרק חוייב בהוצאות המשפט של שתי הערכאות בסך 35 אלף ש"ח.
ע"א 10569/02, 3180/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד שחר הררי, מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ בפירוק
