שופטי בית המשפט העליון, דורית בייניש, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס דחו אתמול (יום ב', 14.6.04) עתירה המכוונת נגד חוקיותה של תוכנית מתאר מחוזית למחוז המרכז, בה נטען כי התוכנית סותרת את תוכנית המתאר הארצית תמ"א 31.
העותר, אורי מילובלובסקי, הוא אדריכל במקצועו ובעל מספר חלקות בתחום השיפוט של עיריית נס ציונה. על החלקות חלה תמ"א 31 - תוכנית משולבת לבנייה, לפיתוח ולקליטת עלייה. לפי תוכנית זו, חלקותיו של מילובלובסקי מצויות בתחום שנועד לשמש כ"שטח עירוני בנוי". ואולם, לפי תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 21/3, שאושרה להפקדה על-ידי המועצה הארצית לתכנון ובניה, מצויות החלקות בשטח המיועדת לשמש כ"אזור נופש מטרופוליני" - כלומר, פארק.
מילובלובסקי, המעוניין כמובן באפשרות לבנות על השטח שברשותו, היה בין כ-800 אזרחים שהגישו התנגדויות לתמ"מ 21/3. הוא טען כי הכוונה להקים אזור נופש בקרבת שכונות קיימות מהווה שגיאה תכנונית בסיסית, כי קרבתו של האזור למרכזי תחבורה אינה מתיישבת עם הרציונל שמאחורי קיומו של אזור נופש וכי כדאי יותר לאפשר בנייה במקום, בין היתר בשל קיומן של תשתיות ציבוריות בסביבה.
חוקרת שמונתה על-ידי המועצה הארצית המליצה אמנם שלא להקים במקום "אזור נופש", אך ועדת משנה של המועצה הארצית דחתה את ההמלצה, ונגד החלטה זו הוגשה העתירה לבג"צ, באמצעות עורכות הדין הלית סילש ושגית אביבי.
בין יתר, טען מילובלובסקי בעתירה כי על-פי האמור בתמ"א, אם הוחלט להפקיד תוכנית בניגוד למגמות התכנון שבתשריטי התוכנית, על מוסד התכנון לנמק את החלטתו ולהפנות את תשומת ליבה של הוועדה לנושאים תכנונים עקרוניים (ולנת"ע) לכך ולקבל את אישורה. ועדה זו היא ועדת משנה של המועצה הארצית. לכן, נטען, לא היתה המועצה הארצית רשאית לאשר בעצמה את התוכנית המחוזית.
בית המשפט דחה את טענות העותר, וקבע בין השאר כי "ברור, כי אם המועצה הארצית עצמה מחליטה להפקיד תוכנית מיתאר מחוזית שאינה מתיישבת עם מגמות התכנון שבתמ"א, אין סיבה שהעניין יובא בפני ועדת משנה של אותו גוף לשם אישור".
בנוסף, קבע בית המשפט כי "הסימון בתמ"א של שטח עירוני בנוי אינו חייב להוביל בהכרח לכך שכל חלקה וחלקה שבמסגרתו של אותו סימון תהא בבוא היום שטח בנוי", והוסיף כי "די לציין שבאחת מן ההוראות שבתמ"א נקבע, כי שטח המיועד לבניה משקף איזור שיש כוונה להופכו לשטח עירוני, אך בכפוף לאישור כל תוכנית על-פי חוק... לכן, אין בהכרח סתירה בין הסימון של החלקות בתוכנית המחוזית לבין זה שבתמ"א".
"מאחורי העתירה", נכתב בפסק הדין, "עומדת אמת פשוטה וטבעית: העותר מעוניין להפיק רווח כלכלי מירבי מזכויותיו בחלקות, ואין הוא שונה מבחינה זו מכל בעל מקרקעין. דא עקא, קיומה של חברה מאורגנת מצריך תכנון פיזי שמחייב לעיתים פגיעה בזכויות קנייניות לטובת הציבור... העותר הינו אדריכל על-פי מקצועו. בהתנגדות שהגיש לתוכנית המחוזית הוא פירט מדוע לדעתו אין מקום להקמתו של פארק מטרופוליני איזורי בשטח המיועד לכך. כך הוא מסביר, כי מיקומו של הפארק נמצא בין שכונות קיימות ויש בכך משום שגיאה תכנונית בסיסית. בהחלט ייתכן שאנשי מקצוע יביעו דעות שונות בשאלה העומדת על הפרק".
"סמכות ההכרעה לעניין קבלתה של תוכנית מיתאר מחוזית ניתנה למוסד תכנון, במקרה זה המועצה הארצית... בית המשפט, בין אם בית המשפט הגבוה לצדק ובין אם בית המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק. על כן, לא יתערב בית המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה", סיכמו השופטים. מילובלובסקי חויב לשאת בהוצאות המשיבות בסכום של 15,000 ש"ח.
בג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
