פסיקה תקדימית: אסור לבצע פרסה <br>במקום בו נאסרה הפנייה שמאלה

"בצומת בו חל איסור לפנות שמאלה, קל וחומר שאסורה פניית פרסה". כך קבע בית המשפט המחוזי בחיפה בפסיקה תקדימית, בגינה ייאלצו מורי הנהיגה ואנשי משרד התחבורה המדריכים בקורסי הנהיגה המונעת, לשנות את הוראותיהם.

בפני בית המשפט הובא ערעורה של המדינה על זיכויו של אמיר ברזל בבית המשפט לתעבורה בעכו, מעבירה של חציית צומת שלא בכיוון החץ שסומן, בנתיב בו נסע.

ברזל הואשם לפי תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה, הקובעת כי "בכביש המחולק לנתיבים שבהם סומנו חצים המובילים לצומת, לא ייכנס הנהג לצומת, לא יעבור בו ולא יצא ממנו אלא בכיוון חץ שסומן בנתיב שממנו נכנס לצומת".

ואולם, תקנה 44(ב) קובעת דווקא, כי "מותר לפנות פניית פרסה לשמאל מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר, שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה", ובלבד שאין בכך הפרעה לתנועה.

מאחר שלא היתה מחלוקת בין הצדדים על החלק העובדתי, הערעור והדיון בו היו משפטיים גרידא. בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו, כי קיימת סתירה בין תקנה 36(ד), בה הואשם ברזל, ובין תקנה 44(ב) לתקנות התעבורה, המתירה פניית פרסה בכל מקום שפנייה שכזו לא נאסרה במפורש. חוסר בהירות זה, קבע בית המשפט, ראוי שיפעל לטובת הנאשם ולפיכך הוא זיכה אותו.

המחוזי כבר קבע בעבר כי תקנה 44(ב) גוברת

שופט התעבורה יעקב בכר קבע למעשה, כי תקנה 44(ב) היא הוראה מיוחדת, הגוברת על ההוראה הכללית הקבועה בתקנה 36(ב). בית המשפט לתעבורה, שהוא למעשה בית משפט שלום, נסמך על הפסיקה המנחה של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2467/00), שם קבעה השופטת רות אור כי במקרה כזה יש לזכות את הנאשם "לפחות מחמת הספק".

השופטת אור קבעה, כי "אם הרשות המבצעת אכן סבורה כי יש להעדיף את מלוי החיובים על-פי תקנה 22(א) והתמרורים הנזכרים בה - על-פני ההיתר על-פי תקנה 44(ב), מן הראוי כי לא רק תבדוק את נוסח תקנה 44(ב), אלא תתקן אותה במפורש, באופן שיובהר חד-משמעית כי פניית פרסה מותרת מקום שלא הוצב בו תמרור או סימון - המורה אחרת".

השופטת ציינה עוד, כי "כל עוד לא תוקנה תקנה 44(ב) סיפא, ובמיוחד אם לא תתוקן - חזקה על מחוקק המשנה כי התכוון לאסור פניית פרסה רק באותם מקומות בהם יש תמרור ספציפי האוסר פניית פרסה, כאמור במפורש בסיפא של תקנה 44(ב), ולהתיר פניית פרסה כאמור בתקנה 44(ב), ובלבד שהפנייה לא תגרום הפרעה לתנועה וסיכון לעובר דרך, כאמור בתקנה 44(א) לתקנות, גם אם פניית הפרסה עומדת בניגוד לתמרור או סימון אחר בכביש". השופטת אור אף הורתה להעביר את פסק הדין לעיונו של שר התחבורה.

המדינה, בערעור: חץ ישר משמעותו - אין לפנות שמאלה או לבצע פרסה

המדינה טענה בערעור, כי ברזל לא הואשם לפי תקנה 44(ב) ולפיכך החלטת בית המשפט שגויה. עוד טענה, כי נתיב המסומן בחץ מהווה תמרור לכל דבר, אשר סטייה ממנו מהווה עבירה לפי תקנה 36(ד).

לבסוף טענה המדינה, כי מקום שהכביש מסומן בנתיבים וחיצים ישר וימינה, פירושו שהרשות המוסמכת סברה כי אין מקום לפנייה שמאלה וכל העושה זאת מסכן את כלי הרכב שנוסעים אחריו וכן את אלו הנוסעים בכיוון הנגדי.

השופט שיף: עיון בתקנות מעלה שאין ביניהן סתירה

השופט אילן שיף קבע בהחלטתו, כי "עם כל הכבוד הראוי, אין דעתי כדעת בית משפט קמא (שופט התעבורה) ואני חולק על קביעת בית המשפט המחוזי" (השופטת אור).

לדעת השופט שיף, עיון בשתי התקנות מעלה כי אין כל סתירה ביניהן. "סעיף 44(ב) מתיר פניית פרסה מכל נתיב שבו לא הוצב תמרור או סימון האוסר פניית פרסה. עיננו הרואות, כי איסור אפשר שייעשה באמצעות תמרור או באמצעות סימון. חזקה על המחוקק שאין הוא משחית מילותיו לריק ולפיכך התכוון לכך ששתיים הן דרכי איסור תנועת הפרסה - התמרור והסימון" [ההדגשות במקור; נ.ש.].

"מהו אותו סימון?", הוסיף השופט שיף. "אותו סימון הוא, בין השאר, 'חץ שסומן בנתיב שממנו נכנס [הנהג] לצומת', כלשונה של תקנה 36(ד), והמורה על כיוון נסיעה קדימה בלבד".

"תמרור" הוא "כל סימון"

למסקנה זו, מגיע השופט שיף גם בדרך אחרת, והיא - עיון בהגדרת המונח "תמרור" בסעיף 1 לתקנות התעבורה, שם הוא מוגדר כ"כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על-פי הסמכה או על-פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך" [ההדגשה של השופט; נ.ש.].

"נראה איפוא", קבע השופט שיף, "כי המונח תמרור כולל גם 'כל סימון' שנועד להסדיר את התנועה בדרכים. המשיב נסע איפוא בניגוד לתמרור (סימן החץ המתיר נסיעה קדימה בלבד) האוסר פנייה שמאלה שהיא חלק מתנועת הפרסה".

"מסקנתי דלעיל מבוססת לא רק על לשונן של התקנות. היא מתחייבת גם מהיגיון האיסורים. אין כל היגיון באיסור של פניה שמאלה בצומת, ובה בעת מתן היתר לפניית פרסה, שהיא לא אחרת מאשר פניה שמאלה המורכבת משתי פניות שמאלה (שמאלה, שמאלה)".

"כל מסקנה אחרת עלולה להביא לקביעות אבסורדיות, כגון קביעה כי בכביש המסומן בקו הפרדה רצוף אסור לסטות לעברו השמאלי, אך מותרת פניית פרסה, תוך חצייתו של אותו קו הפרדה".

לפיכך, קיבל השופט שיף את ערעור המדינה והרשיע את אמיר ברזל בעבירה לפי תקנה 36(ד). הוא הורה להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, כדי לגזור את דינו.

ע"פ 1362/04 מדינת ישראל נ' אמיר ברזל