ביהמ"ש העליון: לא נפלה טעות בהרשעתו של הגינקולוג שטטמן באונס במרמה

שטיין פותח באומרו: "משפט עומד על האמת. אמירה זו נכונה במיוחד ביחס למשפט הפלילי. למשפט הפלילי הנהוג במחוזותינו יש שתי מטרות-על: הרשעת אשמים וזיכויים של החפים מפשע. למטרות אלו מעמד בכורה שאותו לא ניתן להפחית או לדלל בשום נסיבות – תהיינה אשר תהיינה".

שטיין מדגיש: "כל אימת שתלוי ועומד בפני בית משפט לערעורים פליליים הליך של ערעור, בידי בית המשפט הסמכות העקרונית – שהיא גם חובתו – להרשיע את הנאשם בכל עבירה שאשמתו בה עולה מתוך העובדות שהוכחו מעבר לספק סביר, אם לנאשם הייתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה כאמור. סמכות זו נובעת מעצם קיומו של ההליך הפלילי שבית המשפט מופקד על בירורו ואינה כפופה כהוא זה לעמדת המדינה.

"הסמכות והחובה לפסוק דין אמת לאמיתו מצויות בליבת תפקידו של בית המשפט כמי שמופקד על שמירת האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי. התביעה אינה יכולה להכתיב לבית המשפט באילו עבירות עליו להרשיע את הנאשם בפלילים, מאלו עבירות עליו לזכותו, ומהו העונש שעליו להטיל על הנאשם. התביעה רשאית לפתוח או לא לפתוח בהליך הפלילי גופו, והיא יכולה, בהתאם לכללים המקובלים, להסתלק מכתב האישום או מהערעור שהגישה.

"התביעה, מן הסתם, גם בוחרת אילו טענות להעלות (או לא להעלות) בפני בית המשפט. ברם, מה שייקבע, בסופו של יום, בפסק דינו של בית משפט אשר דן בהליך פלילי, לעולם נתון אך ורק לשיקול דעתו השיפוטי – שיקול דעת אשר כפוף לדין, לעובדות ולחובתו הבסיסית של השופט לפסוק דין אמת לאמיתו.

"במסגרת זו, עיקרון האמת גובר, בין היתר, על מה שהתביעה טוענת בכתב האישום, בכתב הערעור ובכל יתר המסגרות של המשפט הפלילי. ככלל, בית המשפט לא יחמיר עם הנאשם מעבר למה שהתבקש לעשות על-ידי התביעה, אולם, כאמור, כלל זה נסוג מפני עיקרון האמת: סמכותו וחובתו הבסיסית של בית המשפט לפסוק דין אמת לאמיתו".

לגבי ערעורו של שטטמן אומר שטיין, כי השופטים הבהירו לצדדים שייתכן ששטטמן אכן ביצע אונס במרמה או "רק" תקיפה, אין הם מביעים דעה סופית ומציעים להרשיע אותו בתקיפה ולא באונס. הפרקליטות הבינה בצורה שגויה הצעה זו והודיעה שהיא חוזרת בה מן הבקשה להרשיעו באונס - ולא זה מה שאמרו השופטים, הדגיש שטיין. בהמשך התברר, כי הפרקליטות גם לא התנתה את חזרתה מבקשתה להרשיע את שטטמן באונס ובמעשה מגונה בהרשעתו בתקיפה; והפרקליטות אישרה בדיון שאכן היה כאן "קצר בתקשורת".

שטיין אומר כי אין קורטוב של אמת בטענתו של שטטמן ולפיה המדינה חזרה בה מן הערעור על זיכויו מאונס. "חזרה על טענה זו – שאינה אמת – פעמים רבות, אינה יכולה להפוך אותה לאמת". הפרקליטות חזרה בה רק מטענה ספציפית שהעלתה בערעור; "לדאבוני, מאחר שמעולם לא נתקלתי בעורך דין שאינו יודע את ההבדל בין חזרה מערעור לבין חזרה מטענה ספציפית, כזאת או אחרת, אני נאלץ לפקפק בכנות הטענה בדבר חזרת המדינה מערעורה".

לדברי שטיין, "פסק דיננו ניתן על-רקע של העדר הסכמה בין הצדדים במסגרתה תוותר הפרקליטות על האפשרות להרשיע את המשיב באינוס ובמעשה מגונה – ויתור שהפרקליטות נתנה – כנגד הסכמת המשיב להרשעתו בתקיפה, הסכמה שהמשיב לא נתן. בנסיבות אלו, ולנוכח האמור בפסיקה שעניינה עיקרון האמת, נתנו את פסק דיננו אשר משקף דין אמת לאמיתו... העובדה שהפרקליטות לא התנתה את חזרתה מהבקשה להרשיע את המשיב באינוס ובמעשה מגונה בהרשעתו בתקיפה, אינה גורעת כהוא זה מסמכותנו ומחובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו".

שטיין מוסיף: "גם אם תישמע טענה כי המדינה מושתקת מלטעון לאשמתו של המשיב באינוס במרמה, אין בכך כדי לחסום את פיו של בית המשפט בבואו לומר את דבר האמת, כמות שהיא, ולפסוק דין אמת לאמיתו. אחרי שמצאנו כי תקיפת המתלוננות על-ידי המשיב באה לידי ביטוי בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה של כל אחת מהן; אחרי שנוכחנו לדעת כי האופן שבו מעשים אלו נעשו אינו מתכתב עם שום טיפול גינקולוגי מוכר, וכי המשיב הסתיר עובדה קריטית זו מהמתלוננות; ואחרי שידענו כי עבירת אינוס מתגבשת גם בלא כוונות מיניות מצד מבצעהּ, כפי שהוסבר בפסק דיננו – לא נותר לנו אלא להרשיע את המשיב באינוס במרמה כחלק מסמכותנו ומחובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו".

כשר אומר בדעת המיעוט, כי אכן נפלה טעות בפסק הדין המקורי. "התקלה והטעות שאירעו עובר למתן פסק הדין בערעור, ברורים: בית משפט זה התכוון, בסופו של הדיון בערעור שהתקיים ביום 18.9.2024, להציע לצדדים הסדר מוסכם לפיו המשיבה תחזור בה מבקשתה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה, והמבקש יסכים להרשעתו בעבירת תקיפה... דבריו של בית המשפט הובנו כהמלצה למשיבה, לחזור בה, באופן בלתי מותנה, מבקשתה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה" והיא עשתה זאת.

"פסק הדין בערעור ניתן בעקבות האמור ועל יסוד ההנחה, המוטעית, שמה שהוצע על-ידי בית המשפט הוא הסדר מוסכם, שלא הושגה הסכמה של הצדדים לגביו, ועל כן יש ליתן את פסק הדין בהתעלם מהצעת ההסדר ומעמדתה של המשיבה לגביו" - וכאן הטעות, לדעתו של כשר. "לצערי, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד שניתן היה, בהחלט, להבין את הדברים שנאמרו, כפי שנאמרו על-ידי בית המשפט, באופן שבו הובנו על-ידי המשיבה". לכן נפלה טעות בפסק הדין ויש לבטל את הרשעתו של שטטמן באונס.

אלרון אומר שהוא חולק לחלוטין על כשר: "מצב הדברים הוא פשוט – חברַי ואני קבענו, פה אחד, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב במספר עבירות של אינוס במרמה (לצד דחיית ערעור המדינה על זיכויו מעבירות של מעשה מגונה במרמה). כך למדנו מהראיות; למסקנה זו הוליכנו הדין; וזהו עיקר העיקרים.

"...משהצעתנו לא אומצה, בחנתי שוב את הראיות שבאו לפנינו ואת טיעוני הצדדים, משהספקות שקיננו בליבי הוסרו נתתי הסכמתי בלב שלם ובאופן מלא לפסק דינו המקיף והמשכנע של חברי, השופט שטיין. השופט כשר הסכים אף הוא לחוות דעתו של השופט שטיין, ואין לי אלא להניח כי עשה כן לאחר שגם הוא השתכנע מפסק דינו. מטבע הדברים, הסכמתי והסכמת חברַי ניתנה לאחר שהונחה לפנינו עמדת המערערת – גם ביחס לאותה הצעה שהיא סברה כי הצענו ושנדחתה על-ידי המשיב. ההתייחסות לאותה הצעה לא נכללה בפסק הדין, כנהוג לגבי הצעות בית המשפט אשר נדחות על-ידי הצדדים או אחד מהם.

"משהדברים ברורים, לא בהנחות תיאורטיות ותרחישים אפשריים יש לעסוק: לפנינו עובדות קונקרטיות, נסיבות קונקרטיות, משיב קונקרטי ונפגעות עבירה קונקרטיות. לא 'באוויר' יש להכריע, אלא בשום שכל, כאשר רגלנו נטועות בקרקע. בראי זאת, בלתי מתקבל על הדעת לשנות מהרשעת המשיב כפי שחברי השופט כשר מציע, רק מאחר שבאי-כוח הצדדים לא הבינו באופן נכון את הצעתנו לאשורה.

"לאחר שפסק הדין קובע, פה אחד, כי אין להרשיע את המשיב בעבירת תקיפה, המרת הרשעתו עתה, כהצעת השופט כשר, לעבירת תקיפה חלף עבירת אינוס במרמה, בשל 'אינטרס ציבורי', מוקשית בעינַי פי כמה. הראיות – נותרו כפי שהיו; המצב המשפטי – אף הוא לא השתנה; הטענות המשפטיות – זהות. פסק הדין נכון היום כפי שהיה נכון ביום בו ניתן, הכיצד נתעלם מהתשתית הראייתית והמציאות המשפטית ונמיר את הרשעת המשיב לעבירה שונה שאינה מבטאת באופן שלם את מעשיו?"

אלרון מוסיף: "פסק הדין ניתן על בסיס הוראות הדין, הטענות והראיות, ככל פסק דין בכל תיק אשר מחייב הכרעה שיפוטית בהעדר הסכמת הצדדים כאחד. הצעת בית המשפט, אשר ממילא לא התקבלה, לא משנה לכאן או לכאן את פסק הדין. הבהרת השופט כשר כי לא היה מצטרף לפסק הדין לאחר שהמערערת חזרה בה מבקשתה להרשיע את המשיב באותן עבירות, אינה ברורה ולו מאחר שעמדתה הונחה לפני חברי השופט כשר, כשם שהונחה לפני. בכל זאת, הסכמתו ניתנה".

לבסוף אומר אלרון: "חזרת המערערת מבקשתה להרשיע את המשיב בעבירות המין האמורות היא-היא השגיאה שנפלה בהליך. מאחר שאנו לא קיבלנו את בקשתה לחזור בה, אשר נבעה ממילא מאי-הבנה של עמדתנו, בכך הטעות תוקנה באופן הצודק ביותר". את שטטמן ייצג עו"ד יניב ואקי, ואת המדינה - עו"ד תמר בורנשטיין.