|
|
|
|
 אלון ארד [צילום: באדיבות המצולם]
|
|
סאטירה חדה ומקורית שכל-כולה מתרחשת בין כותלי בית ספר, מנקודת מבטו של מורה המנסה לשרוד בג'ונגל המאיים של המוסד. המורה הוא דמות אנושית מכמירת לב במסע הימלטות מותח, המתמודד עם כוחות עוינים ובלתי צפויים. אתגר ההוראה מתגלה כמאבק נואש על השפיות ועל עצם ההישרדות. "המורה" הוא אמירה נוקבת וחריפה על חיינו כאן ועכשיו, דרך הפריזמה של מערכת החינוך הכושלת והמידרדרת, כמוה כמערכות רבות אחרות במדינה. ספר כתוב בכישרון ובמיומנות, שמצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו - מהנה ומשעשע, ויחד עם זה מעורר חרדה והתקוממות. נקודת מבט מתוך המערכת, החושפת לאשורו את מצב החירום שהחברה הישראלית נתונה בו.
|
"חלום עולם הפוך" מאת: אילנה ברנשטיין
|
|
|
|
|
 אילנה ברמשטיין [צילום: תמר צפי]
|
|
ספר מרשים ומקורי שמעז לעסוק בזקנה ובאהבה באה בימים, בגוף ראשון, לא ממבט של בת או מטפלת, אלא מתוך עיניה של אישה מזדקנת הכותבת על עצמה ועל בן זוגה. הם מתארגנים לקראת יציאה למסע, אולם במהרה מתחוור כי ספק אם נוסעים ומה היעד ומטרת הנסיעה. תודעתה איננה צלולה, וגם היא מתגלה כמספרת לא אמינה. פעולותיהם של השניים נעשות בהתפרקות מתמדת, כמו תוך כדי חזיון שווא או סיוט, ועם זאת המחברת אוחזת לאורך הטקסט בחוט דק של קוהרנטיות.
תיאור של תודעה משובשת ומתפוררת חותר נגד עצם קיומה של השפה, שמשמשת כקרקע להבנת הקיום. זהו אתגר לשוני, וברנשטיין מצליחה בו באופן מרהיב. הסיפור עתיר הומור ותשוקת כתיבה, ומשובץ פיסות של יופי, אבל זהו יופי מטריד, ספק מנחם, ספק מגוחך. בעידן שבו ספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך עמדה תסריטאית או דרמטית, זהו ספר שממחיש בעוצמה את כוחה הבלעדי של הספרות להציג את הלכי הנפש והדעת הפנימיים ביותר.
|
"במחילה מכבודה של אשת המערות" מאת: אופיר טושה גפלה
|
|
|
|
|
 אופיר טושה גפלה [צילום: באדיבות המצולם]
|
ספר שבליבו תעלומה מבריקה, תעלומת נפשו של האדם, כל אדם. זהו ספר מתח, המתח הגבוה של הקיום. הגיבור הוא על פניו האדם שבידו כל הכלים להשקיט את אי-הנחת שמנקר בו: משפחה, עבודה ואינספור ספרים להפליג בין דפיהם מאפרוריות היומיום, אבל נפשו לא שקטה, היא מבקשת עזיבה. מתוך תחושת דחיפות פלאית כמעט, מצליח גפלה, בשפה צנועה וחסכונית, לתאר את המדרון האפל שעלולים חיינו להחליק בו, בלא סיבה מלבד היותנו חיים ואנושיים. הקוראים מוצאים עצמם מזדהים לא פעם עם מי שלכאורה מאבד את עשתונותיו, לומדים את הגיונו הפנימי וחשים על בשרם כיצד גם הם, נורמטיביים ככל שיהיו, עלולים לחרוג מחוץ לשפיות באופן כמעט בלתי מורגש. על פניו, זה ספר קטן על שיגיונותיו הפרטיים של אדם אחד. בעומקו של דבר זה סיפור על דלותן של התחבושות שאנו נוטים להניח על התהום שרובצת לפתחנו. זהו דין וחשבון חד ונוקב על עדינותו של המצב האנושי וממילא גם של המצב הישראלי.
|
|
"שכול וכשלון וזומבים" מאת: אמיר חרש
|
|
|
|
|
 אמיר חרש [צילום: באדיבות המצולם]
|
|
"שכול וכשלון וזומבים" מחזיר לחיים את הרומן הארץ-ישראלי של יוסף חיים ברנר, או לחלופין, מבקר אותו בעולם המתים. רצח הסופר יוסף-חיים ברנר ביפו ב-1921, שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי, חוזר בספר הזה מתגלגל לישראל 2025 ופוגש מחדש את מציאות המוות בארץ. אמיר חרש הוא קורא מזהיר של הספרות העברית, יודע נפש התרבות הישראלית, ומשיב נפשה. מעשה מחשבה מבריק unlearning של הספרות העברית כספרות לאומית. בלשונם של חרש-ברנר ושל החיים-המתים, מובא בדיוק העצב הפתוח של כל-כך הרבה ישראלים בימים האלה: "אפשר, אפשר מאד, שכאן אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון... אין מקום אחר...".
|
|
"האחו החריש את אוזניי" מאת: ענת עינהר
|
|
|
|
|
 ענת עינהר [צילום: באדיבות המצולמת]
|
|
סיפור יוצא דופן באי-מהוגנותו. ספר לזוחלים, לאלה שקרובים אל האדמה ואל הלילות. ספר על היקסמות מן התשוקה, על אהבת האהבה. חיכוך נוצץ בין שפה יפה ומשונה ובין מציאות הביבים והסחי שהיא מתארת, דפי הספר הזה הם כמו "רקמת העור של הנשמה". אין בו קניין ואין בו יישוב, ולא יישוב הדעת. "וראיתי כי לסתותיו של אהבתי מתאבנות תחת עורו, עד אשר נבקעו לו שתי גומות קשות בין עצם לעצם. אחר-כך עלתה פיקת הגרגרת בגרונו ובלעה את עיסת האוכל עד שפיו התרוקן, אז אמר שהלהקה מפורקת, כל אחד פנה לכיוון אחר, אבל הוא עובד על אלבום סולו, וידעתי, שם, תחת כסות הברדס, שזו האמת כשם שזהו שקר" (עמ' 97). אכן, האחו החריש את אוזנינו, וממשיך עד תום הקריאה וגם לאחריה.
|
|
|
פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס נוסד בשנת 2000 במטרה לעודד את הספרות העברית ואת תרבות הקריאה, והוא יחולק זו השנה ה-25. להלן רשימת הזוכים בו לאורך השנים:
שנת 2000: חיים סבתו, "תאום כוונות", בהוצאת ידיעות אחרונות
שנת 2001: דויד גרוסמן, "מישהו לרוץ איתו", בהוצאת הקיבוץ המאוחד
שנת 2002: גיל הראבן, "שאהבה נפשי", בהוצאת כתר ספרים
שנת 2003: אמיר גוטפרוינד ז"ל, "אחוזות החוף", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
שנת 2004: דן צלקה ז"ל, "ספר האלף בית", בהוצאת חרגול
שנת 2005: אלונה פרנקל, "ילדה של", בהוצאת מפה
שנת 2006: רון לשם, "אם יש גן עדן", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
שנת 2007: שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו", בהוצאת עם עובד
שנת 2008: צבי ינאי ז"ל, "שלך סנדרו", בהוצאת כתר
שנת 2010: יורם קניוק ז"ל, "תש"ח", בהוצאת ידיעות ספרים
שנת 2011: חגי ליניק, "דרוש לחשן", בהוצאת הספרייה החדשה הקיבוץ המאוחד
שנת 2012: שמעון אדף, "מוקס נוקס", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
שנת 2013: נועה ידלין, "בעלת הבית", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
שנת 2014: ראובן נמדר, "הבית אשר נחרב", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
שנת 2015: אורלי קסטל-בלום, "הרומאן המצרי", בהוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
שנת 2016: מיכל בן-נפתלי, "המורה", בהוצאת כתר ספרים.
שנת 2017: אסתר פלד, "פתח גדול מלמטה", בהוצאת בבל.
שנת 2018: אתגר קרת, "תקלה בקצה הגלקסיה", בהוצאת כנרת זמורה דביר
שנת 2019: אילנה ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר. שנת 2020: סמי ברדוגו, "חמור", בהוצאת הספרייה החדשה.
שנת 2021: הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", בהוצאת כנרת זמורה דביר.
שנת 2022: אורית אילן, "אחות לפליאדות", בהוצאת ידיעות ספרים. שנת 2023: עופרה עופר אורן, "מה קרה להגר באילת", בהוצאת כנרת זב"מ.
שנת 2024: יוסי אבני-לוי, "שלושה ימים בקיץ", בהוצאת כנרת זב"מ.
|
|
תפוס כינוי יחודי
במקום לברר את סמכות האכיפה ...
