גלגלי החוק נתקעו מול משאיות האוכל

ח"כ משה אבוטבול נגע בנקודה הזו בשאלה אחת חדה: אם חוק העזר אוסר באופן גורף פתיחה של קיוסק ומזנון, איך זה פתאום מותר כי זה "על גלגלים". זו שאלה בסיסית, לא דתית. שאלה מנהלית. מי התיר. מכוח מה. באיזה מסלול. מהו ההבדל המשפטי בין מזנון לבין מזנון על גלגלים. אלא שבמקום לקבל תשובה עניינית, הדיון נגרר, כמו עגלה שהתנתקה מן הרתמה, למחוזות פוליטיים. חבר המועצה רפי קדושים - שהיה אמור להיות האיש שמחזיק את העובדות העירוניות ביד - לא השיב תשובה ברורה, ומיהר להחליף מסלול אל האשמות על "אג’נדה" ועל דמויות ועל מאבקים אחרים. זו לא רק התחמקות. זו החלפת נושא שמרוקנת את הוועדה מתפקידה.

כאן היה צריך להיכנס יו"ר הוועדה. זה בדיוק הרגע שבו ח"כ אושר שקלים היה אמור להניח יד על השולחן ולומר: לפני שבת, לפני כשרות, לפני טענות לאפליה ולהדרה - קודם כל חוקיות. אם חוק העזר אוסר, ואם אין החלטה מסודרת ששינתה את המצב, אזי המכרז בטל מעיקרו. ואם המכרז בטל מעיקרו, הדיון על אפליה הוא כמו להתווכח על צבע הווילונות בספינה שכבר עלתה על שרטון.

ובואו נדייק: לומר "המכרז בטל" אינו צעד דתי, ואינו כפייה. זה צעד מנהלי בסיסי. הוא אומר רק דבר אחד: רשות מקומית לא בוחרת אילו חוקים לאכוף לפי הצביון שהיא מגדירה לעצמה בהודעה לתקשורת. "חייה ותן לחיות" זו סיסמה יפה, אבל החוק הוא תנאי הקיום של מרחב ציבורי תקין. בלי אכיפה, האמירה "חיים משותפים" הופכת למילת קוד ל"כל אחד עושה מה שבא לו".

האבסורד הוא שהישיבה הוצגה כמאבק על שירות לציבור. אבל שירות לציבור מתחיל בכך שהציבור יודע מה הכללים, ושאותם כללים נאכפים באופן שוויוני. לא שוויון בין דתיים לחילונים - שוויון בפני החוק. אחרת הציבור מקבל מסר מסוכן: מי שצועק יותר חזק, מי שמארגן יותר לחץ, מי שמחזיק יותר כוח מקומי, מקבל "פרשנות" לחוק שמתאימה לו.

בסוף הדיון, שקלים דיבר על פשרות ועל רצון טוב ועל מעקב. אלה מילים נחמדות. אבל כשחוק עזר הופך אות מתה, "רצון טוב" הוא פלסטר על סדק בקיר תומך. הבית ימשיך להיסדק, ולא משנה אם השכנים מחייכים זה לזה במדרגות.

הלקח מן הישיבה הזו אינו אם הרצליה "ליברלית" או "יהודית" יותר. הלקח הוא אחר: ועדת פניות הציבור לא יכולה להרשות לעצמה לדון בשוויון כשהקרקע החוקית נשמטת מתחת לרגלי המכרז. קודם כל צריך להחזיר את חוק העזר לחיים, או לשנות אותו בדרך חוקית, בהתאם להוראות חוק המרכולים שקבעה הכנסת. ורק אחרי זה לשאול כיצד יוצרים מכרז הוגן - גם למי שרוצה לפעול בשבת וגם למי שלא.

כי כשהחוק הופך לתפאורה, הכל הופך לתפאורה. גם הוויכוח על שבת. גם הוויכוח על כשרות. גם "האווירה הטובה". נשאר רק רעש.