בית המשפט המחוזי בירושלים גזר (21 פברואר 2002) את עונשם של אחרוני המורשעים בקרטל המרצפות, מנהלי החברות אלוני, זהבי, נמליט, עצמון, ושדות ים. כמו כן נקבע עונשו של מי שהורשע בסיוע לקרטל, אהוד סבירסקי.
העונשים שנקבעו הם תקדימיים מבחינת חומרתם, בקנה המידה של עונשים שמוטלים בגין עבירות על חוק ההגבלים העסקיים.
על יצחק אלוני הוטלו תשעה חודשי מאסר בפועל. על אבינועם זהבי הוטלו שבעה חודשי מאסר בפועל ועל דורון שמי (שניהל את חברת נמליט בעת קיום הקרטל) הוטלו שישה חודשי מאסר בפועל.
על מורשעי חברת עצמון, על מנכ"ל שדות ים, ועל אהוד סבירסקי, שהורשע בסיוע לקרטל, הוטלו מאסרים שיומרו בעבודות שירות, שאינם עולים על חמישה חודשים. בנוסף, הוטלו על המעורבים בפרשה קנסות בסכום כולל של 6.35 מיליון ש"ח. בסך הכל, יחד עם קנסות שהוטלו על מורשעים קודמים בפרשה, נקנסו חברי הקרטל ב-8.25 מיליון ש"ח.
חברות קרטל המרצפות, שפעל בשנים 1983-1997 עד שנחשף על-ידי רשות ההגבלים העסקיים, תיאמו ביניהן לאורך שנים מחירים בענף המרצפות והשיש המעובד לקבלנים ולצרכנים פרטיים, קבעו הסדרי מכסות במסגרתם חילקו ביניהן את הכמויות שתמכור כל חברה, וכן תיאמו הסדרי חלוקת שוק שונים. הן אף הפעילו מנגנון "ענישה", באמצעות כלכלן שסייע בארגון הקרטל, כך שהוטלו סנקציות וקנסות על מי שחרג מן ההסדרים המשותפים.
השופטת יהודית צור, בפסק דינה אמרה את הדברים הבאים: "... מי מחברי הקרטל שנמצא מפר את הסדריו שילם קנסות, אשר חולקו בין חברי הקרטל. פעולות הבקרה, האכיפה, המעקבים והבוררויות שנוהלו במשך שנות קיומו של הקרטל היו מקיפות ומרתיעות, הן הוסיפו סכומי עתק על עלויות הקרטל, עלות שבאה גם היא על חשבון הציבור".
השופטת צור הוסיפה כי פעילות הקרטל התפתחה והשתכללה ומנגנון האכיפה פעל בדומה ל"מערכת משפט פנימית", כאשר כללי הקרטל היו ה"חוקים", הפרתם היוותה עבירה, ניתנו החלטות לאכפן שכונו "פסיקה" והעונשים שהוטלו היו "קנסות".
בגזר הדין, שנימוקיו פרושים על-פני 80 עמודים, ציינה השופטת יהודית צור כי בקביעת העונש התחשבה בשיקולי החומרה שבעבירות הגבלים עסקיים, ובנסיבות אישיות לקולא של מורשעים שונים.
כאמור בגזר הדין, "התארגנות קרטלית נותנת לחברות כח כלכלי רב עוצמה ושוללת מהצרכן את יתרון התחרות החופשית שקיבלה בחוק מעמד כה חשוב של ערך יסוד מוגן".
בית המשפט הדגיש את החומרה המיוחדת שנובעת מאורכו חסר התקדים של הקרטל, שנמשך 14 שנים, ולא נפסק ביוזמת החברות, אלא כתוצאה מחשיפתו על-ידי רשות ההגבלים העסקיים. בית המשפט עמד על כך כי "מדובר בקרטל שחבריו נימנו עם החברות המובילות בשוק המרצפות שפעלו כל העת, כולל הפעלת לחצים כדי להרחיב את מספר החברות בו וכדי להאדיר ולהעצים את פעילותן בשוק תוך פגיעה בתחרות החופשית".
בית המשפט קיבל את טענת מנחם פרלמן, המשנה לממונה על הגבלים עסקיים והכלכלן הראשי של הרשות, מטעם התביעה, כי הקרטל הביא לפגיעה כלכלית של ממש בציבור, וכי עיקר הפגיעה חלה בשנות הגאות בבניה בתחילת שנות ה-90' (שאז היה ביקוש מוגבר למוצרי בניה).
בית המשפט עמד על הצורך להרתיע עבריינים בעבירות כלכליות המכונות עבירות צווארון לבן בכלל, ובפרט בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים.
טענת הנאשמים, כי חלקם "רימו" את חבריהם לקרטל וחרגו לעיתים מכלליו נדחתה כשיקול להקלה בעונש. כאמור בגזר הדין, ברמאות זו אין כדי להפחית מחומרת הקרטל או להפחית את הפגיעה שפגעו הנאשמים בציבור.
את התביעה ייצגה בהליך עו"ד מזור מצקביץ' מרשות ההגבלים העסקיים.
