בית המשפט המחוזי בחיפה דחה אתמול (ה' 14.07.05) את עתירתה של מפלגת בל"ד ויושב הראש שלה, עזמי בשארה, להורות למועצת יש"ע ולאירגונים הפועלים כנגד ההינתקות, לחדול מהשימוש בצבע הכתום כסימן ההיכר במסגרת מאבקם.
השופט יצחק עמית, פסק כבר בראשית החלטתו, כי דין העתירה להידחות ולו רק בשל השיהוי הרב שבהגשתה: "אני מתקשה לקבל את הטיעון של המבקשים, שכביכול רק כעת, משנעשה על-ידי המשיבים שימוש בצבע הכתום בסמוך לאיזורי המגורים של הציבור הערבי, הם הפנימו את היקף הפגיעה בהם".
למרות זאת, לאור טענת בל"ד לפגיעה בזכות קניין - מקום בו בדרך-כלל לא סגי בשיהוי כדי לדחות את התביעה - בחר בית-במשפט להתייחס בהחלטתו גם לטענות העתירה לגופן.
השאלה המשפטית שהתעוררה, היתה מה מקור זכותה של בל"ד לאסור על מתנגדי ההינתקות את השימוש בצבא הכתום. השופט עמית בחן את דיני הקניין הרוחני בהקשר הנידון, וקבע כי: "לא נראית לי טענת המבקשים, שהשימוש בצבע הכתום על ידם, כמוהו כשימוש של הירוקים בצבע זה, או כשימוש בצבע האדום על-ידי מפלגות שמאל סוציאליסטיות".
הוא המשיך ואמר, כי "גם איני משוכנע שמפלגת בל"ד קנתה לה הוקרה והכרה ברחבי הגלובוס, כדי כך שכל אזרח מן השורה ידע לזהות את הצבע הכתום עם בל"ד. זיהויה של מפלגה פלונית עם צבע מסויים, לא מקנה לה מונופול על אותו צבע. על אחת כמה וכמה כשהפעילים נגד ההינתקות, שלא כמו מפלגת בל"ד, עוסקים בפעילות חוץ פרלמנטרית".
בהמשך התייחס בית המשפט גם לטענה, כי לנוכח השוני בין הקצוות הפוליטיים, סמליהם של מתנגדי ההינתקות "מעוררים סלידה אצל הציבור הערבי" וגורמים ל"פגיעה קשה והכרחית ברגשותיו של הציבור הערבי".
"איני משוכנע שהמבקשים זכאים לדבר בשמו של כל הציבור הערבי בארץ" פסק השופט עמית, "אך גם בהתעלם מכך, תמהני מדוע רגשות הסלידה של הציבור הערבי, שהמבקשים מתיימרים לדבר בשמו, מקנה להם מונפול על צבע מסוים. מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד במשפט, לא בתחום המסחרי, קל וחומר שלא בתחום הפוליטי".
גם את הטענה בדבר פגיעה בחופש הדיבור, דחה בית המשפט, וכינה אותה כהליכה בדרך של "הפוך על הפוך". "במסגרת חופש הביטוי, נכללת גם הזכות להשתמש בצבע מסויים, גם אם הדבר לצנינים בעיני אחרים. לכן, ככל שעתירת המבקשים נשענת על 'סלידה' ופגיעה ברגשות הציבור הערבי, עקב כך שהצד השני משתמש באותו צבע, לא סגי באותה סלידה כדי להטיל צנזורה על דרך ביטוי פוליטית. בוודאי שלא כדי שלילת זכותו של האחר, להשתמש בצבע החביב עליו".
בסיכום דבריו, ציין בית המשפט את הכלל לפיו לא ינתן צו שלא ניתן לאכיפה. השופט עמית לא קיבל את טענת ב"כ העותרים, כי אם ייאסר על המשיבים להשתמש באופן מאורגן בצבע הכתום, השימוש בו יילך וידעך, והוסיף כי: "בית המשפט בתוך עמו הוא חי, והשימוש בצבע הכתום הפך לתופעה עממית, לאו דווקא מאורגנת, וממילא יקשה לאכוף כל צו שיינתן".
לאור כל זאת, דחה בית המשפט את עתירה של בל"ד, וחייב אותה בתשלום שכ"ט עו"ד למשיבים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
