היום לפני 50 שנה, ב-26 ביולי 1955, חוזר דוד בן-גוריון לכהן כראש ממשלה בכנסת השלישית.
ב-7 בדצמבר 1953, התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שם עבד בדיר, בכדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה. את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, כשפנחס לבון מתמנה לשר הביטחון.
אחרי הבחירות שנערכו בסוף 1955 חוזר כאמור בן-גוריון לכהן כראש ממשלה ושר ביטחון. באוקטובר 1956 הצליח להגיע להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים ("מבצע סיני").
הוא יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת, שארל דה גול, והביא לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. צרפת סיפקה אותה עת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האויר, וסייעה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.
גם עם גרמניה הידק בן-גוריון את הקשרים המדיניים, שראשיתם עוד בקדנצייה הראשונה, בהסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1952, חרף התנגדות ציבורית, שבראשה עמד מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין.
בשנים 1963-1955 יזם מספר ניסיונות להידברות עם מנהיגי מדינות ערב, אך ללא הצלחה.
בתחילת שנות השישים התפרצה "פרשת לבון" - מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול ישראלית שנלכדה במצרים בתחילת שנות החמישים (בעת שמשה שרת היה ראש הממשלה). שערוריה זו פגעה ביוקרתו של בן-גוריון, ובשנת 1963, בהיותו בן 77, התפטר שוב מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר.
בן-גוריון הלך לעולמו ב-1 לדצמבר 1973, ונטמן בטקס ממלכתי בקיבוצו שדה בוקר.
"אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם, אין אדם שאי אפשר בלעדיו", אמר דוד בן-גוריון, למרות שעליו ניתן בהחלט לומר כי נטל חלק נכבד בהקמתה של המדינה ובעיצוב דמותה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
