בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (ה', 27.10.05) את ערעורו של עומר פהאד שקיראת, תושב מזרח ירושלים, אשר הורשע בבית משפט השלום בגרימת נזקי גוף לחייל מיחידת המסתערבים שנפצע ברגלו במסגרת פעילות מבצעית.
ב-7.5.95 נורה שקיראת ונפגע ברגלו מירי חייל צה"ל במהלך פעולת כוחות מסתערבים בבית לחם. מפרטי המקרה שהתבררו בבית המשפט עלה, כי שקיראת שהה בעסק המשפחתי והתערב בעימות שהתרחש בין חייל מיחידת המסתערבים ובין רעול פנים מקומי.
שקיראת סייע לרעול הפנים להימלט ובמהלך המאבק בינו ובין החייל נפלט כדור מנשקו של החייל ופצע את החייל בברכו. בשלב זה ירה החייל ברגלו של שקיראת ופצע אותו.
בעקבות הפציעה הגיש שקיראת תביעת נזיקין לבית משפט השלום בירושלים בה ביקש מהמדינה לפצותו בגין הפגיעה. בתגובה לכך הגישה המדינה תביעה שכנגד בה ביקשה לשפותה על התשלומים השונים שנדרשה לשלם חייל מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום).
בית משפט השלום דחה את טענתו של שקיראת לפיה חשב שהחייל הינו תושב מקומי ושהתערבותו היתה תמימה. עוד קבע בית המשפט, כי החייל ביצע את הירי כאקט חירום של הגנה עצמית, לאחר ששקיראת תקף אותו וסיכן את חייו.
"פעולת הירי מצד החייל אל עבר רגלו של המערער הייתה בנסיבות העניין סבירה ומידתית ולא היה בה משום התרשלות, חרף העובדה שהלה לא ביצע נוהל כלשהו של מעצר חשוד, ולו מקוצר" נכתב בפסק הדין בבית משפט השלום.
לאור זאת דחה בית המשפט את תביעתו של שקיראת וקיבל את התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המדינה במסגרתה חוייב שקיראת בתשלום כולל של 178,495 ש"ח בגין תשלומי המדינה לחייל שנפגע.
בערעור לבית המשפט המחוזי טען שקיראת כי לחייל כלל לא ביצע נוהל מעצר חשוד כדין. המדינה טענה מנגד כי יש לפצותה לא רק מכוח חוק הנכים אלא גם מכוח דיני הנזיקין.
בפסק הדין שניתן אתמול דוחה בית המשפט את טענותיו של שקיראת וקובע כי זה תקף את החייל ומנע ממנו, הלכה למעשה, לבצע נוהל רגיל של מעצר חשוד או מילוי אחר הוראות הפתיחה באש.
"החייל לא נהג בחיפזון, אלא דווקא בריסון ובאיפוק, זאת במהלך כל האירועים, עד הרגע שבו הותקף בידי המערער ולא היה מנוס בידו אלא לשלוף את האקדח, במטרה להסיג את המערער לאחור. גם לאחר שהחייל נורה הוא נקט משנה זהירות, עת כיוון את כלי הנשק לעבר רגליו של המערער, לבל יפגע האחרון קשה יותר" קובע השופט משה גל בפסק דינו.
יחד עם זאת קובע בית המשפט, כי אין מדובר באירוע שהגיע לכדי מצב לוחמתי הכרוך בסיכון מיוחד וכי אין מקום לכלול את דיני הנזיקין כמסגרת הראויה לפיצויים.
בית המשפט דוחה את הערעור והערעור שכנגד ומותיר את תשלום הפיצויים על כנו.
