הציור כבר היה על הכן כאשר הודיעו על הרצח. הציירת מאירה אוהד, שהיתה בעיצומן של הכנות לקראת תערוכה גדולה, חשה זעזוע עמוק והמשיכה לצייר ברציפות כל הלילה, בלי לישון, תוך שהיא אחוזה בסערת רגשות.
הציור נחלק למעשה לשניים: החלק השמאלי צויר לפני הרצח ומהווה חלק מסדרת ציורים שהוכנה לתערוכה. החלק הימני בציור גועש והיסטרי. השינויים בצבע מבטאים את הכעס ואת תחושותיה הקשות כתוצאה מאובדן הנאיביות.
אוהד, שיצירתה מאופיינת בנאיביות (המתבטאת במשיכה עבה של צבע המחברת בין המופשט והפיגורטיבי), הרגישה באותו הלילה שמשהו חולל בה לעתיד לבוא. מעל החלון מצוין תאריך הרצח. סימני ה-X מבטאים את מחאתה ואכזבתה מהרצח והדמויות המופיעות בחלונות שבצידה השמאלי העליון של התמונה הם של אנשים חסרי אונים.
בבוקר שלמחרת הרצח אומנם חתמה את הציור אולם עד היום, 10 שנים אחרי הרצח, הדמויות הללו חוזרות אצלה ומלוות אותה ברבות מעבודותיה.
הציור נמצא באוסף הציירת. אוהד לא חשפה את הציור ברבים עד כה וסירבה למכור אותו בשל סמליותו הרבה.
מאירה אוהד - פרופיל אמנית
נולדה בתל אביב בשנת 1951 כבת זקונים לעוד ארבע אחיות ואח.
הוריה עלו ארצה בשנת 1932 מסוריה וקבעו את מושבם באיזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. אביה, שהיה רוקע נחושת במקצועו, זנח את אומנתו בארץ ופירנס את משפחתו מעבודה בשירות העיריה.
הציורים הראשונים של מאירה היו גרפיטי על קירות הבתים בתל אביב (כנראה שהיתה, בלי שתתכוון לכך, מראשונות ציירי הגרפיטי בארץ). בילדותה לא היה לה כסף לקנות דפים ולכן ייבשה חמרה וציירה עליה.
רק לאחר הולדת בתה הראשונה, שנים אחרי שעבדה במחלקה הכלכלית של בנק דיסקונט, ולאחר שחשה כי יש לה חופש כלכלי, פרצה תשוקתה והיא הפכה את הציור למהות חייה.
בשנות ה-20 לחייה למדה במכון אבני ציור במשך ארבע שנים. סיימה לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים וניהול מוסדות תרבות ואמנות באוניברסיטת תל אביב.
אוהד אימצה את חולון, עיר מגוריה: עבודותיה מוצגות חדשות לבקרים במוזיאון העירוני. עבודתה הפכה חלק מתוכנית הלימודים של מערכת החינוך העירונית (כמו גם בחיפה). עבודותיה הוצגו בגלריות שונות בפריז ובברצלונה.
ציוריה מתנוססים במשרדי בכירי בנק "דיסקונט", על קירות הלובי של חברת "סלקום", מלון "המלך שלמה" באילת, משרד ראש הממשלה, משרד החוץ ומשרדי ממשלה נוספים, עירית חולון ועוד.
הקו האמנותי - ניתן להגדיר את סגנונה האמנותי כסינרגיה של המופשט והפיגורטיבי. אוהד רואה בעבודתה חזרה לנאיביות ולקו הפרימיטיבי, המאפשרת לדעתה, לאמנות לפרוץ. ציוריה צבעוניים, פנטסטיים, עליזים ואופטימיים ומאופיינים במריחת צבע עבה. אוהד מרבה לצייר שמן על בד, אך גם רושמת, מציירת באקוורלים ומשתמשת בחומרים רבים נוספים. ניתן גם להבחין בציוריה מעין התרסה כלפי העולם הדיגיטלי והמיחזור לצורותיו.
בעבודתה מבקשת מאירה אוהד, שרבים רואים בה יורשתה של לאה ניקל, ליצור קשר אמיתי וראשוני עם הצופה, מורכבות העבודות מראות כי מדובר בשיח מתפתח וחי.
אוהד, אם ל-4 ילדים, חולקת היום את חייה עם תת ניצב (בדימוס)דורי רחמים וביתם משמש למעשה סטודיו אחד גדול.
[ליצירת קשר עם מאירה אוהד
moni@monipr.com]
