העליון ממליץ: הסכמי שכר טירחה מראש ובכתב

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את ערעורו של עו"ד אורי רון, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי סכום של כעשרת אלפים דולר, אשר ביקש מלקוח כשכר טירחה, נדרש גם כמקדמה עבור טיפול כולל בתיק, ולא רק עבור הטיפול המקדמי.

ראשית הפרשה בספטבר 97'. אז קיבל על עצמו עורך-הדין את ייצוגו של יוסף סאסי, במהלך פגישה שנערכה ביניהם. כחודש לאחר מכן, התקיימה בין הצדדים פגישה נוספת, שלאחריה שלח עורך-הדין לסאסי דרישת תשלום שכר טירחת עורך-דין על-סך של כעשרת אלפים דולר. בסוף אוקטובר אותה שנה, יום לפני המועד שנקבע לישיבה הראשונה בבית המשפט, שלח סאסי פקס לרון, ובו הודיע לו על ביטול ייפוי הכוח שנתן לו.

עורך-הדין הגיש בתגובה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, בה דרש מסאסי את תשלום שכר הטירחה המוסכם, לטענתו, או לחילופין, לקביעת הסכום הנ"ל כשכר ראוי. בפני בית המשפט נשמעו שתי עדויות בלבד - זו של רון וזו של סאסי. עורך-הדין העיד מצידו, כי כבר בפגישה הראשונה בין הצדדים, דרש מסאסי לשלם לו את הסכום הנתבע כמקדמה על חשבון הטיפול בתיק, הכוללת הזמנת תיק החקירה, לימוד החומר והכנה לישיבה הראשונה. לטענתו, הסכים הנתבע לדרישה זו.

סאסי לעומתו, הכחיש כי עלתה דרישה כזו. הוא טען, כי בפגישה הראשונה בין הצדדים אמר לו עורך-הדין כי יוכל לתת לו הצעה בנוגע לשכר הטירחה המגיע לו רק לאחר שיקבל את החומר לידיו. הסכום הנתבע הועלה על-ידו, לטענת סאסי, רק בפגישתם השניה, והוא לא נתן הסכמתו לכך.

בית משפט השלום נתן אמון מלא בעדותו של רון, וקבע, כי על-פי עדות זו, השכר המוסכם נסב על הטיפול המקדמי בתיק עוד בטרם ישיבת בית המשפט הראשונה. מאחר שייפוי הכוח בוטל יום לפני הישיבה הראשונה, זכאי התובע למלוא השכר המוסכם.

על פסק-דין זה הגיש סאסי ערעור לבית המשפט המחוזי. הרכב השופטים סבר, כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, בייחוד מאחר שמדובר בשאלה של התרשמות ישירה מן העדים.

עם-זאת, קבע המחוזי, מתן אמון מלא בעדותו של עורך-הדין אינה מוליכה דווקא לתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום. מעדותו של המבקש עולה, כי הסכום של עשרת אלפים הדולרים נדרש הן כמקדמה עבור הטיפול הכולל בתיק, ולא רק עבור הטיפול המקדמי. אי-לכך, נקבע, כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום על-מנת שיבחן מהו השיעור היחסי מתוך סכום זה שיש לזקוף עבור הטיפול המקדמי.

על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. טענתו העיקרית של רון היתה, כי מאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את קביעת בית משפט השלום בדבר מהימנות עדותו, היה עליו להגיע לאותה תוצאה.

לחילופין, נטען, גם על-פי העילה של שכר ראוי זכאי עורך-הדין לאותו הסכום, וזאת בהתאם למספר השעות שהשקיע בתיק, שעליהם העיד בבית המשפט, מבלי שעדות זו הופרכה.

השופטת עדנה ארבל בחנה את טענות הצדדים, וקבעה כי אין מקום ליתן את רשות הערעור המבוקשת. המבקש, נקבע, לא העלה כל טיעון בדבר שאלה משפטית העומדת על הפרק בערעור המבוקש, לא כל שכן שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מהסכסוך שבין הצדדים.

"בית המשפט המחוזי נתן פרשנות שונה מזו של בית משפט השלום לעדותו של המבקש ובכך אין מקום להתערב במסגרת גלגול שלישי של התיק, וזאת אף אם נסבור כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי מוטעית, ויודגש כי אין אני קובעת דבר בשאלה זו".

כמו כן, נפסק, באשר לשאלת השכר הראוי המגיע לעורך-הדין, "מובן כי אין מקום לקבוע במסגרת ערעור שני דבר בשאלה זו בטרם יידרשו לכך הערכאות הדיוניות".

בסיכום דבריה, בחרה השופטת ארבל גם להצטרף להערתו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו הקודמת, וציינה, כי "ראוי שציבור עורכי הדין יקפיד על עריכת הסכמי טרחה מראש ובכתב על-מנת למנוע התדיינויות מיותרות בנושא זה הן מהצדדים והן מבתי המשפט".