חנתה בצד הדרך וזוכתה מאשמת חניה על מדרכה

בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר-שבע זיכה בשבוע שעבר את אורלי אוזן מאשמת חניה על מדרכה, לאחר שהעיריה המקומית נכשלה בניסיונה להוכיח, כי צד הכביש עליו חנתה הנאשמת - אדמת כורכר לא מסומנת - מהווה מדרכה על-פי הגדרתה בחוק.

ראשיתה של הפרשה באוקטובר 2004, עת קיבלה אוזן דוח חניה כאמור. כתב אישום הוגש נגדה על דרך של ברירת משפט, וזאת מאחר והודיעה על רצונה להישפט.

בישיבת ההקראה, שהתקיימה כשנה מאוחר יותר, אישרה הנאשמת כי אכן חנתה במקום, כפי שהוצג בתמונה, אך לשיטתה לא היה מדובר במדרכה. לדידה, אם וכאשר מדובר במדרכה, הרי שמן הראוי שהדבר יובהר בשלט מתאים, שאוסר חנייה במקום.

הנאשמת הוסיפה, כי למחרת מועד ביצוע העבירה שבה למקום, ומצאה שם פקחית מטעם העיריה בשם אנג'ליקה, אותה שאלה האם החניה מותרת. לטענת הנאשמת, השיבה לה הפקחית בחיוב.

בית המשפט בחן תמונות של זירת העבירה, והעלה ספק האם מדובר במקום המהווה "מדרכה". מתמונות אלו עלה, שהחניה נעשתה על אדמת כורכר, לא מרוצפת, שרוחבה, מהכביש פנימה, עולה על כ- 7 מטרים.

מלשון התקנות הרלוונטיות למד בית המשפט, כי "מדרכה" איננה כוללת את כל שטח הדרך המצוי בצד הכביש, אלא רק חלק ממנו. במקרה דנן, צויין שהמדרכה אכן מתחילה בסמוך לאבני השפה הצבועות אדום-לבן ומסתיימת בעומק מסויים פנימה. השאלה המרכזית, לפיכך, שעמדה על הפרק, היתה מה עומקה של המדרכה מהכביש, והאם רכבה של הנאשמת עמד על "מדרכה".

מול בית המשפט העידו הפקחית אנג'ליקה והנאשמת עצמה. הפקחית שרשמה את הדוח נשוא כתב האישום, לא הובאה למתן עדות, והמדינה ריכזה את מיטב משאביה בניסיון לסתור את טענת הנאשמת, כי הפקחית אנג'ליקה אמרה לה שהחניה במקום מותרת.

בעניין זה ציין בית המשפט, כי לא היה צורך לייחס לכך חשיבות משמעותית במהלך הבאת הראיות. השאלה שעמדה על הפרק היתה, האם הנאשמת חנתה על מדרכה ואם-לאו, ואין כל חשיבות לדברים שאמרה אנג'ליקה, שכן ממילא לא היתה טענה שהנאשמת הסתמכה על ההבטחתה בעת שחנתה במקום. לגופו של עניין נקבע, כי המדינה לא הביאה כל ראיה בנוגע לשאלה המרכזית שעמדה על הפרק.

שופט בית המשפט, עידו רוזין, פסק, בין השאר, כי תעודת עובד הציבור שהגישה המדינה לא עזרה בפתרון השאלה שבמחלוקת ולא ניתן ללמוד ממנה מה עומקה של המדרכה.

"תעודת עובד הציבור מתייחסת לגבולות שבין השטח הציבורי לשטח הפרטי ואין בה התייחסות לעומקה של המדרכה. גם אם החנתה הנאשמת את רכבה בשטח הציבורי (ואינני אומר שכך הדבר), אין פירוש הדבר שמדובר דווקא ב'מדרכה'".

כמו-כן צויין יסוד נוסף בהגדרת המונח "מדרכה", המושתת על כך שהמקום "מיועד להולכי רגל". לאחר עיון בתמונות שהוצגו בפניו, ובמיוחד תמונה שהציגה הנאשמת בה מופיע בור פעור במקום, קבע בית המשפט כי האיזור דווקא מסוכן להולכי רגל.

בסיכום הדברים, הוסיף השופט רוזין את פנייתו לעיריה, במסגרתה ציין כי יתכן ומוטב להציב שילוט מתאים במקום האוסר על חניה, וזאת על-מנת למנוע הטעיית הציבור. העיריה עצמה סירבה לעשות כן, משום שלטענתה מדובר במדרכה בהתאם להגדרתה בפקודת התעבורה ואין כל הטעייה בתנאי השטח שבמקום.

השופט רוזין סירב לקבל טענה זו, ופסק כי לדעתו, בכל מקום שקיים ספק, ראוי להציב שלט מתאים.

"ככלל, מצופה מהמאשימה להציב שילוט מתאים לאזהרת הציבור מפני ביצוע עבירה, לגבי כל מקום שיש לגביו ספק וכאשר לא ברור, בצורה חד-משמעית, שהוא מדרכה. הציבור שעובר בדרך אינו בקיא במפות הקיימות ולא יכול לדעת את מידת עומקה של המדרכה. לאור כך שהמאשימה מתנגדת להצבת שלטי אזהרה ייתכן והדבר יקים לאזרח, בנסיבות מסוימות, טענה של 'הגנה מן הצדק'.

נראה שהמצב של חוסר הודאות המשפטית, הוא מצב שנוח דווקא למאשימה וע"י כך היא יכולה להמשיך ולרשום דוחות חניה לעשרות ומאות של כלי רכב - באותו מקום".

לאור כל האמור לעיל, בחר כאמור בית המשפט לזכות את הנאשמת מעבירת החניה על המדרכה שיוחסה לה.