מבוא
קובנה היהודית בשברונהּ
אורי חנוך הביט אחורה אל קובנה עירו (כיום קאונס, Kaunas Kovno] ברוסית]) בגעגועים ובזעם. געגועים אל הבית החם, כאשר היה מוקף במשפחה גדולה ואוהבת ונהנה מנופי המולדת היחידה שהכיר וממשובות נעורים. זעם — על גילוי המציאות הקשה שבה הוסר המסווה ממרבית בני העם הליטאי, והתגלו במלוא עוזן השנאה, הקנאה והאנטישמיות, שלא היה מנוס מהן גם בחיי היומיום טרם השואה. ואולם אז הייתה האנטישמיות מודחקת על-פי חוק. גורלם של מדינת ליטא ושל העם הליטאי לא שפר עליהם, ובמהלך ההיסטוריה לחמו בני העם הליטאי תכופות להשגת העצמאות שנגזלה מהם, עת נשלטו זמן רב בידי רוסיה ופולין. את תסכולם הביעו הכוחות הפוליטיים הליטאיים בשנאה ובקובלנות כלפי האוכלוסייה היהודית, שאותה האשימו בחוסר נאמנות פוליטית ובאהדה לברית-המועצות. עקב כך נאלצה הקהילה היהודית להתמודד עם גילויי האלימות של הליטאים ורצחנותם, ובה בעת עם חוקי הגזע של השלטון הנאצי שכללו הדרה, רעב, התעללות ומוות.
בימי הביניים הייתה ליטא דוכסות גדולה וחזקה שיגיילו (Yagielo) מלך פולין הציע לה להתאחד עמו באוּניה פרסונלית. בשנת 1369 התמזגו ליטא ופולין למדינה אחת בשם "חבר העמים הפולני-ליטאי" — איחוד שהתקיים עד להסכם שנחתם בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה בשנת 1795 וחילק ביניהן את פולין, ובעקבותיו איבדה ליטא את חרותה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1.19) זכתה ליטא לבסוף בסיכוי לחדש את עצמאותה, הגם שמבחינה טריטוריאלית נלקחו ממנה שטחים רבים, ובכללם וילנה (וילניוס, Vilnijus), בירת ליטא. קובנה, שהייתה מקום מושבה של הממשלה, הוכרזה כבירה זמנית בלבד.
בשנת 1939, לאחר חלוקה נוספת של פולין בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות על-פי הסעיפים החשאיים בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב
1, העבירה אומנם ברית-המועצות את וילנה ואזורים נוספים לידיה של ליטא, אך דרשה מגרמניה להשאיר את ליטא בתחום השפעתה, וביוני 1940 אף קבעה עובדות בשטח ופלשה לליטא. בתוך זמן קצר החלו מאסרים של חוגי האינטליגנציה ושל יריבים פוליטיים, הגליה לסיביר ואיסור על קיום מסגרות פוליטיות והתארגנויות. ליטא לא נמלטה מתהליך הסובייטיזציה והפגיעה בחיי הכלכלה, ומרבית האוכלוסייה היהודית התרוששה. לא ייפלא אפוא שפלישת גרמניה הנאצית ביוני 1941 עוררה שמחה בלב הליטאים ואף הציתה בהם תקוות לקימום מדינה ליטאית עצמאית, עניין שלא נכלל כלל בתוכניותיה של גרמניה הנאצית, אך גרם לליטאים רבים לרדוף יהודים ולשתף פעולה עם הגרמנים ברצח יהודי המדינה. גורלם של מרבית יהודי ליטא נחרץ לסבל ולמוות, וזה היה גם גורלם של בני משפחת חנוך המורחבת, שכניהם וידידיהם. בסתיו 1944 שחרר הצבא האדום את האזור, וליטא שוב נכללה בתחום ההשפעה הסובייטית בהפיכתה ל"רפובליקה סובייטית סוציאליסטית", וכך הוגדרה עד מרס 1990.
קובנה, בירת ליטא, נוסדה בשנת 1030 בידי נסיך ליטאי שעל שמו היא נקראת. בשנת 1795 סופחה העיר לרוסיה, וב-1842 קיבלה מעמד של עיר מחוז. קובנה הייתה מרכז רוחני ותרבותי לכל יהדות מזרח אירופה, פעלה בה ישיבה נודעת, ובין שתי מלחמות העולם היו יהודי העיר מעורים היטב בחיי הכלכלה, עסקו במסחר ואף היו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים. פעילות חינוכית, חברתית ופוליטית נרחבת התקיימה הודות לקיומם של מגוון זרמים פוליטיים, ובכללם המפלגות הציוניות, הבונד והמפלגה הקומוניסטית, שאתגרו את הזרם האורתודוקסי. בעיר פעלו מוסדות תרבות וסעד, בתי מדרש וגימנסיה עברית של רשת תרבות, בית ספר מקצועי של רשת אורט, ספריות עבריות ועיתונות מגוונת, רובה ביידיש, וכן נערכו בה הרצאות והועלו הצגות תיאטרון.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה כ-40,000 יהודים, ולמשך שנה היא נהפכה לעיר מקלט לאלפי פליטים יהודים שנהרו מפולין מזרחה בתקווה להיחלץ מן הצבת הנאצית. רבים מהפליטים באו מהעיר ממל (Memel) ובשמה האחר קלייפדה (Klaipeda), שגרמניה הנאצית סיפחה במרס 1939. בפרק זמן קצר זה הצליחו פליטים יהודים מעטים להימלט דרכה מהאיום הנאצי. לאחר סיפוחה של ליטא לברית-המועצות הנהיג בה המשטר הקומוניסטי, כדרכו בכל אזורי השליטה שלו, תהליך של סובייטיזציה שבמהלכו הולאמו העסקים הפרטיים, נאסרה כל פעילות פוליטית ונסגרו בתי הספר היהודיים. המפלגה הקומוניסטית ותנועת הנוער קומסומול היו הגורמים המשפיעים, והם הפיצו את האידאולוגיה הבולשוויקית.
ב-23 ביוני 1941, בראשית הפלישה הגרמנית לליטא, שעטו אל העיר יחידות ורמכט ויחידות איינזצגרופן Einsatzgruppen))מיוחדות שתפקידן היה להרוג קומיסרים סובייטים ולרצוח יהודים, ובתוך זמן קצר נהפכו מעשי הרג אלה לרצח המונים שיטתי. בקובנה הוקמה ממשלה זמנית במטרה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לעם הליטאי ולכונן מדינה ליטאית עצמאית שתצהיר על היותה בעלת ברית נאמנה של גרמניה הנאצית. ואולם למחרת היום, ב-24 ביוני, כבשו הגרמנים את קובנה והעמידו את הליטאים הלאומנים הקיצוניים בפני מציאות שונה מזו ששאפו אליה. ביטויי האנטישמיות המושרשת זה דורות לא איחרו לבוא. בשעות הלילה של 25 ביוני התנפלו
ליטאים על פרווריה של קובנה, סלובודקה (Slobodka) וּויליאמפולה (Vilijampol) שמעבר לנהר נריס (Neris), שבהם התגוררו יהודים דורות רבים, ורצחו כ-800 יהודים. כמו-כן בוצע טבח של עשרות יהודים במוסך במרכז קובנה, בעוד אנשי צבא גרמנים צופים באדישות במתרחש. באירועים אלה נפתח עוד פרק עקוב מדם בתולדות יהודי קובנה, ביזמתם ובביצועם של השכנים הליטאים, עוד לפני שהחלו הרדיפות השיטתיות של הנאצים.
על-פי דוח מפורט של מפקד איינזצקומנדו 3, קרל ייגר (Jaeger), הטילו הגרמנים, כדרכם באזורי הכיבוש במזרח, שורה של צווים שנועדו לפגוע ביהודים כלכלית ומורלית, וביניהם נשיאת אות קלון בצורת טלאי צהוב, הגבלת חופש התנועה, מסירת מקלטי רדיו וכלי נשק,
הדרת יהודים ממשרותיהם במוסדות ציבור, חטיפתם ברחובות לעבודות כפייה וכליאתם בבתי כלא. 10,000 גברים, נשים וילדים נלכדו ורוכזו בפוֹרְט השביעי, אחת מתשע מצודות שנבנו סביב קובנה בתקופה הצארית, ועונו שם. ב-6 ביולי 1941 נרצחו הגברים, והנשים הועברו לפוֹרְט התשיעי, ולאחר מכן שוחררו. בתוך יומיים נרצחו בפוֹרְט השביעי 2,930 גברים ו-47 נשים, ואחרים הובאו למחנה פרוונישוק (Pravieniskes). ב-7 באוגוסט לכדו ליטאים 1,200 גברים יהודים וכלאו אותם בבית הסוהר של העיר. 900 מתוכם נרצחו.
לנוכח הפגיעה האנושה בקהילה הוקם ועד יהודי זמני שניסה להשתדל אצל השלטונות הגרמניים והליטאיים להקל על גורל היהודים, אך לאחר פעילות קצרת מועד של הוועד הוקם, בהוראת השלטונות הגרמניים בראשית אוגוסט 1941, האֶלטֶסטֶנרט (Eltestenrat [מועצת הזקנים]), גוף דומה למוסדות היודנרט שהתארגנו בערי פולין. ליושב-ראש נבחר, לאחר היסוס רב מצדו, איש התנועה הציונית, ד"ר אלחנן אלקס, ולסגנו התמנה עו"ד לייב גרפונקל. מפקד "שירות הסדר היהודי" (המשטרה היהודית) היה מיכאל קופלמן. עוד בראשית יולי 1941 פרסם מפקד האיינזצגרופה A, ולטר שְטַלקר (Stahlecker), הוראות להקמת גטו בפרוור סלובודקה שבקובנה. הנימוק להקמת הגטו היה בקשתם של הליטאים שלא לגור בקרבת יהודים, משום שהללו הזדהו, לטענתם, עם המשטר הסובייטי. עד 1 באוגוסט, עוד לפני המועד הנדרש, כבר עברו מרבית יהודי קובנה להתגורר בגטו, שבינתיים צומצם על-פי דרישות העירייה הליטאית. הגטו נסגר בפני כניסת יהודים נוספים ב-15 באוגוסט, ובשני חלקיו — "הגטו הגדול" והגטו הקטן, שביניהם חיבר גשר להולכי רגל — נכלאו 29,760 איש. יום לפני סגירת הגטו רצחו הגרמנים בפוֹרְט הרביעי 534 יהודים משכבת האינטליגנציה. לאחר כליאתם במרחב הצר של הגטו נשדדו היהודים בידי שוטרים גרמנים וליטאים, ורכושם הופקע.
זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה התארגנות מחתרתית חשאית בקרב היהודים והוקם ארגון בשם "מרכז ציוני ויליאפולה-קובנה" (מצו"ק), לתיאום פעולות המחתרת הציונית. אחדים מחברי הארגון נכללו באֶלטֶסטֶנרט, בהסכמת היושב-ראש אלקס, והייתה להם נגישות למידע הרגיש בנוגע לדרישותיהם של הגרמנים. חברי המחתרת אף קיימו קשר עם גטאות שוולי (Siauliai) וּוילנה. לאחר סגירת הגטו קמו בו עוד קבוצות מחתרתיות: "ארגון ברית ציון" (אב"צ), שעסק בעיקר בפעילות חינוכית, וכן בכתיבה ובהדפסה של ביטאון בשם הניצוץ; "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם", שהוקם בידי שרידי הקומוניסטים בקובנה, שהסופר
חיים ילין נמנה עם פעיליו; "הגוש של ארץ-ישראל העובדת"; וקבוצה של חברי בית"ר, מצוידים בנשק. כל הגופים האלה היו ערים לצורך להקים מסגרת מחתרתית משותפת, ולפיכך הקימו גוף בשם "ארגון יהודי כללי לוחם" (איכ"ל), שתיאם את פעולותיו עם מוסדות הגטו ודאג שחבריהם לא ייכללו ברשימות המשלוחים למחנות העבודה.
בסוף אוקטובר 1941, לאחר חיסול הגטו הקטן וביצוע "האקציה הגדולה" בניהולו של קצין הס"ס הלמוט ראוקה (Rauke), הצטוו היהודים להתייצב בכיכר הדמוקרטים (Demokrau), ו-9,200 מהם שולחו לפוֹרְט התשיעי, ונורו שם. הנותרים, 17,400 יהודים, ביניהם גם אורי חנוך ומשפחתו, הורשו לחזור לבתיהם. בסוף אוקטובר 1943, לאחר שלא עלה בידי מועצת הזקנים לאסוף 3,500 יהודים לשילוח לעבודת כפייה באסטוניה (Estonia), נכנסו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים לגטו וחטפו 2,700 איש, לרבות נשים וילדים. הם רוכזו בשדה התעופה בקובנה, עברו סלקציה שבעקבותיה גורשו לאושוויץ הבלתי כשירים לעבודה, והאחרים שולחו למחנות באסטוניה.
רצח היהודים הופסק בלחצם של אנשי צבא וגורמים במִנהל האזרחי המחוזי (גנרלקומיסריאט), שהיו מעוניינים לנצל את כוח העבודה היהודי לצורכי תעשיית המלחמה. אומנם מסוף 1941 עד סתיו 1943 לא בוצעו אקציות מקיפות בקובנה, אך מעשי רצח ספורדיים לא פסקו. המטרה שעמדה בשלב זה לנגד עיני הגרמנים הייתה ניצול כוח העבודה היהודי לצרכים הצבאיים שהמצב בחזית הכתיב עם כישלון ההתקדמות הגרמנית המתוכננת. לשם סיפוק צורכי הגרמנים הוקמה לשכת עבודה. מועצת הזקנים נדרשה לספק מכסות עובדים על-פי דרישת הגרמנים, זאת לצד תפקידיה הקשורים לארגון חיי היומיום. הוקמו ועדות ומחלקות ייעודיות רבות, כגון ועדת משק שהייתה ממונה על בתי המלאכה בגטו, דאגה לשירותי תחבורה, הפעילה בית מרחץ, בית מרקחת, מעבדה, בית קברות, ועוד. ועדה אחרת דאגה לחלוקת מנות מזון לנזקקים, נוסף על המנות הדלות שהוקצבו בצמצום על-ידי השלטונות, וּועדת הדיור הופקדה על מציאת מקומות מגורים בשטח המצומצם של הגטו. מחלקות אחרות טיפלו בנושאים של כיבוי אש, בריאות, סעד, סטטיסטיקה, ופרק זמן קצר — עד אוגוסט 1942 — פעלה גם מחלקה לפיקוח על מערכת בתי הספר בגטו.
הבסיס העיקרי להמשך קיומו של גטו קובנה בשנת 1942 היה בתי המלאכה הגדולים שהוקמו בתחומו ביזמת הגרמנים ובכלל זה מתפרות למדים, סנדלריות, מסגרייה ונגרייה, שתוצרתם יועדה בעבור הצבא הגרמני. העובדים בבתי המלאכה נחשבו לגורם יצרני מוגן מפני גירוש. מועצת הזקנים דאגה להקים בתי מלאכה וסדנה לעבודת האמנים היהודים. כך התאפשרה עבודתו של האמן
יעקב ליפשיץ שצייר את דיוקנו של אורי. המוזיקאים היהודים ניגנו בתזמורת הגטו והשמיעו קונצרטים לקהל היהודי, נוסף על חובתם לשמש כשוטרים במשטרת הגטו.
הממשל הגרמני לא הסתפק בהעסקתם של היהודים בבתי המלאכה בתוך הגטו, והחליט לשלוח יהודים לעבודות כפייה מחוצה לו. בפברואר 1942 דרשו הגרמנים להעמיד לרשותם 500 יהודים לצורך העברתם לעבודת כפייה בגטו ריגה שבלטוויה (Latvia). יהודי קובנה ניסו לחמוק מגירוש לעבודת כפייה זו, ומשום שלא התייצבו מועמדים במספר הדרוש, לכדו
הגרמנים והליטאים כ-380 מיהודי הגטו, ובהם 140 נשים, והעבירו אותם לריגה. ב-20-22 באוקטובר צורפו אליהם עוד כ-370 גברים. משלוחי עובדים הועברו גם למחנות עבודה כגון מחנה פַּלמון (Palemonas), ובגטו נותרו באותה העת כ-16,000 יהודים. לאחר העברת הגטו לשליטת הס"ס מונה ס"ס שטורמפירר וילהלם גֶקה (Goecke) לנהלו, ועל-פי הוראתו רוכזו בסוף אוקטובר 1943 כ-2,700 יהודים בשדה התעופה, ושם בוצעה סלקציה שבעקבותיה נשלחו הבלתי כשירים לעבודה אל מחנה הריכוז והמוות אושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau). בסוף נובמבר ובחודש דצמבר 1943 הועברו בין 5,000 ל-6,000 יהודים למחנות אלקסוט (Aleksotas), שַנץ (Sanciai), אֶז'רליס (Ezerelis), ולמחנות נוספים באזור. בגטו נותרו כ-8,000 איש, שטחו צומצם ופרוור סלובודקה לא נכלל עוד בתחומו.
בני הקהילה היהודית המצומצמת שנותרה מתוך הקהילה המפוארת של קובנה הבינו כי החטיפות והשילוחים הם הרמז המובהק שהגרמנים כבר החליטו לחסל כליל את הגטו. היהודים החלו להכין מקומות מסתור — מלינות, כפי שכונו בפיהם הבונקרים שחפרו. רוב המסתורים נחפרו מתחת לבתים, ובתוכם נאגרו מזון ומים בכמות מספקת לשהייה ממושכת בהם.
סכנה מיוחדת ארבה לילדים היהודים שעדיין נשארו בחיים בגטו. ב-27 במרס 1944 עצרה משטרת הביטחון הגרמנית (סיפ"ו) את כל השוטרים היהודים והעבירה אותם לפוֹרְט התשיעי, כאמצעי לחץ לקבל מהם מידע על מיקום המלינות בגטו. 40 שוטרים שסירבו להסגיר את בני עמם עונו קשות ואחר כך נורו למוות. השוטרים המעטים שמסרו מידע לגרמנים הוחזרו לגטו. עוד באותו יום החלה אקציית הילדים. לגטו נכנסו כלי רכב, והתושבים נקראו בכריזה למסור את ילדיהם. הילדים האומללים החלו להתרוצץ ולחפש מסתור, אך לאחר מצוד אכזר נלכדו וגורשו מהגטו כ-1,000 ילדים. הוריהם, שחלקם עדיין נמצאו במקומות עבודתם, לא יכלו לא להגן עליהם ולא להיפרד מהם. גם למחרת, ב-28 במרס, נמשכה אקציית הילדים, ורק 200 ילדים שהוסתרו היטב נותרו בחיים, וביניהם אורי, ששעות ארוכות לא ידע מה עלה בגורלו של אחיו דני. הזוועה של ציד הילדים והזקנים הסתיימה באקורד מסוכן: פיזור מועצת הזקנים, הגוף שהיה אמון על הקשר עם השלטונות הגרמניים והצליח במידת מה להנהיג סדר בחיי הגטו ולדאוג ליושביו למזון ולעבודה. גם המשטרה היהודית פורקה, ובמקומה הוקם שירות הסדרנים היהודים. את ד"ר אלחנן אלקס מינו הגרמנים לזקן היהודים (Lagerelteste), תפקיד שהיה נהוג במחנות הריכוז, וגטו קובנה נהפך למחנה הריכוז קובנה (Koncentrzionlager Kovno).
בינתיים, עוד בספטמבר 1943, יצרה המחתרת של גטו קובנה קשר ישיר עם תנועת הפרטיזנים הליטאים, בניסיון להקים בסיס פרטיזני ביער אוגוסטוב (Augustow), השוכן במרחק של 160 קילומטרים מקובנה. כ-100 צעירים יצאו לשם, אך בדרך נתפסו מחציתם ונרצחו, והנותרים שבו לגטו. מקרה אחר של התנגדות אירע בפוֹרְט התשיעי. 65 יהודים, חלקם חברי המחתרת, וכן קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים, צֻוו לשרוף את גופות הנרצחים ולהעלים כל סימן למעשים שהתרחשו במקום. ב-24 בדצמבר 1943 נמלטו כל חברי הקבוצה, הסתננו לתוך הגטו והסתתרו בו, בהסכמתם של השוטרים היהודים.
בראש המחתרת של גטו קובנה עמד המורה היהודי חבר המפלגה הקומוניסטית גנריקס זימן (Genrikas Ziman), שכינויו היה יורגיס (Jurgis), שנשלח מטעם מפלגתו לארגן התנגדות בקובנה. הכוונה הייתה לצאת ליערות רודניקי (Rudninkai), שבהם התרכז מטה הפרטיזנים של דרום ליטא. הקבוצה הראשונה יצאה מהגטו ב-23 בנובמבר 1943, והלכה ברגל את המרחק הגדול. את שאר הקבוצות הסיע נהג ליטאי שעבד בעבור שירות הביטחון הגרמני (סיפ"ו) והסכים להסיעם במשאית גרמנית בתמורה לתשלום מכובד. בראשית אפריל 1944 נעצר הסופר חיים ילין בעת שחיפש רכב מילוט בעבור קבוצה מאורגנת, לשם יציאה ליערות. ילין נרצח לאחר עינויים קשים. במחצית אפריל יצאה קבוצה נוספת אל היער, אך במרחק קטן מהגטו, ליד הנהר נריס, עצר הנהג את המשאית, ובקרב שהתפתח נורו שמונה מחברי המחתרת ורק ארבעה הצליחו לברוח. בהמשך החלו יהודים יחידים לחמוק ולהגיע אל בסיסי הפרטיזנים ברודניקי.
עם התקרבות החזית לליטא החל פינויָם של היהודים מהגטאות ומהמחנות וגירושם מערבה. בין 7,000 ל-8,000 איש הובלו, מקצתם בדוברות על הנהר נימן (Nemunas), והאחרים במשאיות. אלפי יהודים חמקו והצליחו להסתתר במלינות שהוכנו מראש בגטו, אך גֶקה הורה לפוצץ את הבתים על יושביהם ולהעלותם באש. מבין המסתתרים הצליחו להינצל 90 איש בלבד. המגורשים פוזרו במחנה הריכוז שטוטהוף (Stutthof) שבפולין ובמחנות העבודה המסונפים למחנה דכאו (Dachau), כפי שעלה בגורלם של אורי ודני חנוך והוריהם. לאסירי המחנות האלה לא היה סיכוי רב לשרוד.
בלה גוטרמן
כל מקרה/ ויסלבה שימבורסקה
יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת.
חַיָּב הָיָה לִקְרוֹת.
קָרָה מֻקְדָּם יוֹתֵר. מְאֻחָר יוֹתֵר.
קָרוֹב יוֹתֵר. רָחוֹק יוֹתֵר.
קָרָה לֹא לְךָ.
[. . .]
וּבְכֵן הִנְּךָ? הַיְשֵׁר מִן הָרֶגַע שֶׁעוֹדוֹ פָּעוּר?
בָּרֶשֶׁת הָיָה חוֹר אֶחָד, וְאַתָּה דַּרְכּוֹ?
אֵינֶנּיִ חֲדֵלָה לְהִשְׁתָּאוֹת, לְהֵאָלֵם.
הַקְשֵׁב,
כַּמָּה מַהֵר פּוֹעֵם בִּי לִבְּךָ.
מתוך: בשבח החלומות, קשב לשירה, 2011
תרגם: רפי וייכרט
חיי היו קשים וטובים, עצובים ומאושרים. הייתה לי ילדות נפלאה ואחר כך, גיהנום. הייתי מחוסר עבודה ורעב ללחם, אך גם נחשפתי לעולם של זוהָר ועושר. חוויתי סכנת חיים ואהבה גדולה.
האמנתי תמיד ש"אחרי הגשם, תזרח השמש", כמילותיו של השיר שאמי נהגה לשיר — וגם אם הכל רע, אין להתייאש, כי עוד יהיה טוב.
אני חי כמו יימשכו החיים לעד: מבוקר עד ערב עסוק בישיבות, בפגישות ובנסיעות. רוצה לעזור, לעשות ולשנות.