בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'
|
בעוד מספר שנים, אף אחד לא יזכור את העבודה שעשו החיילים, את השעות הקשות, את הפקודות וההתמודדות. לטענתו, בעוד מספר שנים מה שישאר זה רק מספרים: כמה חיילים נהרגו? כמה פלשתינים? ● על ספרו של אשר קרביץ
יאיר רבינוביץ' הוא סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ' חייל ביחידת המסתערבים "דובדבן". ילד שגדל ברמת גן ונדר לעצמו נדר שלמרות שהוא הפך למוציא להורג, הוא לא הורג אף אחד. נדר קשה מאוד למימוש בהתייחס לתפקיד שהיה עליו למלא בצבא. הספר מתאר את שיתוף הפעולה המלא הנדרש בין חיילי הגדוד של יאיר. את הצורך לסמוך על החברים שלך באותה מידה שאתה סומך על עצמך. את אומנות התחפושות. ההתמודדות עם השפה הזרה והמבטא המדויק, הפחד, הטעויות הבלתי נמנעות, ההתמודדות עם חקירות מצ"ח על ימין ועל שמאל. אסור לחשוב, צריך לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב, אבל אסור גם לאבד את המוסר ואת האנושיות. אחרי פציעה קלה, יאיר מתאשפז בבית חולים, שם הוא פוגש מישהו שנפגע באחד הפיגועים. אחרי שהוא חוזר להכרה, הם מנהלים מספר שיחות ושני משפטים שאומר האיש נשארים חרוטים ליאיר בזיכרון. לטענתו, בעוד מספר שנים, אף אחד לא יזכור את העבודה שעשו החיילים, את השעות הקשות, את הפקודות וההתמודדות. לטענתו, בעוד מספר שנים מה שישאר זה רק מספרים: כמה חיילים נהרגו? כמה פלשתינים? אף אחד לא יזכור האם המניעים היו טהורים או לא, האם היו מוצדקים או לא, מספר שנים מאוחר יותר, גם המספרים לא יעניינו איש. הוא מאלץ את יאיר לחשוב איך מרגיש הצד השני. את אשר קרביץ הכרתי לראשונה עם צאת ספרו הכלב היהודי. אהבתי מאוד את השנינות והציניות שלו שאינם באים לביטוי בגסות, אלא בשפה יפה מתובלת בהומור שנון, ברעיונות ובהמשכיות של הסיפור ובדיוק כמו בכלב היהודי, גם כאן אשר קרביץ לא אכזב בסגנון הכתיבה שלו. אשר קרביץ מציג לנו את יאיר מוסטפא רבינוביץ' - דמות בעלת שתי פנים, בעלת שתי זהויות שהחובה המוטלת עליה היא לחיות עם שתי הזהויות במקביל. אני חייבת להודות, שכשקיבלתי את הספר הזה הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שהסופר עומד עכשיו להעמיס עלי את דעותיו הפוליטיות, אבל בגלל ההכרות שלי עם הספר האחר של קרביץ, לא יכולתי לפסול אותו על הסף ולא לתת לו הזדמנות. ברגע שפתחתי את העמוד הראשון "נדבקתי" ולא יכולתי לעזוב עד שסיימתי את הספר למחרת היום. מלבד במקום אחד, שבו היתה לי תחושה שיש יותר משמץ של ביקורת (לא יכולה לגלות לכם מה הוא, כי זה יהיה ספויילר רציני), אין בספר הזה דעות פוליטיות או ביקורת גלויה או סמויה על המנהיגים של המדינה הזו או על מובילי המהלכים הצבאיים שלה, למרות שיש שם תהליכים של קבלת החלטות. יש בספר הזה סיפור נטו. סיפור של חייל שהתפקיד שלו הוא אחד מהתפקידים הקשים ביותר הכרוכים בהגנה על מדינתנו הקטנה. לראשונה הספר יצא בספרית הפועלים לפני מספר שנים. לפי הכתוב בעמוד הראשון, יש בחידוש שיצא כעת תוספות שלא הופיעו בספר הראשון. לא קראתי את ההוצאה הראשונה, אז אין לי נתונים להשוואה. אני ממליצה על הספר הזה. הוא כל-כך ישראלי. כל-כך כאן, הבן של זה או של ההוא שגר אולי בדלת ממול. כל-כך מציאותי. אני מרשה לעצמי לגלות לכם ששלחתי לאשר קרביץ מייל עם הערכתי לספר והוא גילה לי מבלי להכביר בפרטים, שהוא כבר עובד על ספרו הבא. אני בוודאי אשמח לקרוא עוד משלו.
|
|
הוצאת ידיעות 2008, 253 עמ'.
|
|
תאריך:
|
25/05/2008
|
|
|
עודכן:
|
25/05/2008
|
|
סיגלית בן ישראל
|
סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
מאיריקו-
|
25/05/08 16:31
|
|
2
|
|
י.ש
|
25/05/08 19:37
|
|
הקובץ אהבה ומצוות אחרות בהוצאת ידיעות אחרונות שובה את העין מייד, ובקריאה מעמיקה גם שובה את הלב. בכל זאת זה קובץ שונה, זה קובץ ייחודי. הקובץ הוא גלריה של סיפורים שנכתבו על-ידי צעירים וצעירות ממה שקרוי אצלנו "מגזר דתי". כותבים צעירים וסיפורים על אהבה - החיבור כבר נראה שונה, שהרי ברור שזו כתיבה שמתחבטת יותר, שחייבת לבחון את עצמה כל הזמן, שחייבת למצוא את הדרך לבטא אהבה וקרבה ולבחון את הגבולות, את המרחק והקרבה לעולם ההלכה, הנורמות של החברה הדתית. הקריאה מפתיעה ואנו נחשפים לפנוראמה מיוחדת של יצירה דתית מסקרנת מאוד.
|
|
|
ספר הביכורים של יונה דורון מפתיע ברעננות התיאורית שבו, ובתמונה הבהירה ומעוררת הגעגועים לישראל תמימה יותר, שוקקת פחות והרבה יותר חברותית. הספר, העוסק בדור שנולד עם הקמת המדינה, דור התקומה, החוגג השנה את שנתו ה-60, מעלה בזיכרון הקולקטיבי את 'העיגול' השוקק של 'המרכז' בכל עיר קטנה כגדולה בישראל של שנות ה-50 ואילך. גן הילדים, עץ הגויאבות וחנות הקפה הם ציוני דרך בתמונה המרתקת, הנבנית כפסיפס האוצר בקרבו ערגה וגעגוע לימי התום של הילדות. אל ימי התום מחלחלת גם מציאות אחרת, זהו גם דור הבנים לניצולי שואה שראו הכל, ועולמם כה זר ושונה מהנעורים המתפרצים והתמימים. הספר קופץ בתחנות הזמן ומביא גם סיפורים בעלי מבט מפוקח ובוגר על המציאות העכשווית ופרספקטיבה על הזמן שחלף.
|
|
|
מתן הוא ילד מיוחד, חברותי, שמח וחייכן מאוד
|
|
|
לפני שנה ראתה אותו באקווה-בלה. אקווה בלה פירושה מים יפים. זה מעיין קטן למרגלות הקסטל ממערב. סמוך לכביש, אך הנוסעים לירושלים וממנה אינם מבחינים במים. המעיין קרוב לאותו קטע כביש בו מאיצים במכונית לקראת העליה התלולה ואין מביטים לצדדים. ליד מקום הנביעה נמצאים שרידי מנזר עתיק יומין. המים זורמים בנחת על פני הסלעים עד שנבלעים באדמה. עצי משמש וגפנים צומחים סביב המעין. בערוץ הקטן גדלים שיחי פטל דוקרני והסלעים מכוסים טחב נעים לישיבה. ארץ ישראל התברכה במספר קטן של מקומות כאלה. מי שמכירם אינו מספר עליהם לאחרים כדי שמקום יפה ושקט כזה לא יהפוך אתר לטיולים המוניים, שאז יקימו בו ביתני קש מגודרים, יקצו בו אזור של מדורות, משפחות יבואו על זקניהם וטפם לצלות בשר ולהעלות עשן לשמים, בקבוקי משקה יתגוללו סביב ומוזיקה צורמנית תבקע ממכשירי רדיו. ואכן כזה הוא הגורל שפקד את אקווה בלה במרוצת השנים.
|
|
|
פרק מספרו "מסע חיי" של יעקב נמרודי, אשר יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת מעריב והפעם: עשור של מאמצים להשגת מידע על נעדרי קרב סולטאן יעקב ועל רון ארד
|
|
|
|