שבע אימהות - אשת לוט אחת (ב')

שני מדרשים קוטביים זה לזה המתמודדים עם סיפור סדום מאירים את דמותה של אשת לוט, אישה ללא שם, שהפכה לנציב מלח. על-פי הפשט, פעלה בניגוד להוראה בבראשית ט', 17: "...המלט על נפשך אל תבט לאחור...".

במדרש השמעוני לתורה פרשת וירא, רמז פד: "עדית, אשתו של לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות שבסדום, והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא..." (מדרש השמעוני מתוך אמפתיה לדמות בעל המדרש נותן לה שם). בדרך מדרש השמעוני הולכת הסופרת וחוקרת המקרא רחל רייך בספרה "קוראות מבראשית" בעמ' 105: "הביטו אחורה על אשת לוט, לא בזעם, אלא בחמלה".

בניגוד לאמור לעיל קיים המדרש, שקנה לו גם מקום נרחב בספרי עזר למורים לתנ"ך בבתי ספר: "...בגלל קמצנותה, שלא הסכימה לתת אפילו מלח למי שביקש ממנה".

בין שני הקטבים מתנהלת יוכי ברנדס, נאמנה לגישה שאימצה מהאר"י הקדוש: "יש לתורה ששים ריבוא פירושים". רק בניגוד להאר"י, היא לא מוכנה לחכות "לעתיד לבוא", אלא היא מבקשת על-פי שורש נשמתה בחיים החד-פעמיים שהעניק לה יוצרה, לפרש ולהאיר כאן ועכשיו.

אפשר לקבל, אפשר לחלוק על דרכה, אבל אי-אפשר להישאר אדיש לדרך הסיפור הכובשת את הקורא. תוך התמודדות עם דברי הגות מהם אני אבקש לראשונה להביא את רבי שמעון רפאל הירש, הרש"ר, רב אורתודוכסי שחי במאה ה-19 בגרמניה, שכתב את "תורה עם דרך ארץ" - ספר שהשפיע רבות על תקומתה של הציונות הדתית.

ראשית הוא מתייחס לסיפור סדום כתמרור אזהרה, שנועד לעזור לנו לזהות חיידק חברתי מסוכן. לראשונה הוא נתפס חיובי, מסמל "אחדות", "קונסנזוס". אבל אם נותנים לן לגדול - הוא עלול להפוך חברה בריאה לחברת רשע. הרש"ר, שכתב את הדברים כמה שנים לפני עליית הנאציזם במדינה בה הוא חי, הוא כאן בבחינת נביא.