במאה הראשונה לפנה"ס תיאר המדינאי והנואם הדגול קיקרו את שקיעת המקדשים הרומיים. המקדשים השוקקים הלכו והתרוקנו, הכהנים אבדו את מעמדם ואישי ציבור הפסיקו להיוועץ בנביאות המקדשים המפוארים. הרומאים גילו שהנבואות לא מתממשות, שאמצעי הנחש לא עובדים. "מדוע אותם האמצעים שעד אתמול הנחו את העשייה האנושית אינם יעילים עוד?" - שאלו את עצמם ההוגים. אחת התשובות הייתה - האלים אינם עוד בחיים; הם גוועו ומתו. אט אט התכסתה התרבות היוונית-רומית בערימות אשפה למשך אלף שנים של מוות, שהסתיימו ברנסאנס, בתחייה מחדש: אומני הרנסאנס חזרו ואימצו את האלים המתים, התנחמו בחורבות המקדשים ושיקמו את האסתטיקה הקלאסית. הם לא חזרו להאמין באלים, אבל המיתולוגיות - סיפורי האלים - חזרו להוות השראה עבור עולמם וזהותם.