|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אם נישוק של שפתיים בא להביע את מה שבנפש, הרי שמגעו של הגוף מביע את התשוקה הנובעת מכך ● אחד תולדת השני והאחד מצהיר על האחר ● לכן כאשר אתה נושק לשפתיי, רשות הדיבור עוברת לגוף ועליך לגעת בי, כי הנפש לבדה אינה מספיקה להביע את אהבתך
|
גופי מחזיק את נפשי, נשמעת שרה קרפנוס אומרת בספרה "נשק שפתַי וגע" - הוצאת "פיוטית", 2012, המלווה ברישומים מעשי ידיה - ודרכו אתה צריך לגעת בה. אז גע בי. כך היא מבקשת, דורשת, מסבירה. כי על-פי אוסף השירים של שרה אהרונוביץ' קרפנוס, מה שמכיל את השני הוא הגוף את הנפש, שאולי בלעדיו אין לנפש מקום לשכון בו, ואין לה מבע או קיום כזה שאפשר להבחין בו או לבחון אותו.
נוגע אתה בי
נגיעה אחת
הופכת אותי לנוזל
מֵימי החיים.
נגיעה אחת שלך
מסעירה את דמי
שולחת בי זרמים
במעלה ובמורד גופי.
(מתוך "נגיעה" עמ' 7)
בספר השירים של קרפנוס מנשבת רוח שרבית, והיא מלווה את שערי הספר ברישומים מיוחדים בשחור-לבן פרי עפרונה. גם אלה רישומים של גוף, כפי שהיא רואה אותו, והשרב הלוהט שבא ותוקף, מרחף בין דפי הספר. הוא בא להלל את הכמיהה לאהבה שבנפש, אבל עוד יותר מכך ולא בלעדיה את אהבת הגוף, אולי מרכזו של האני המוחשי, אולי מרכז העולם הפרטי, מרכז ההוויה הקיומית של הישות הפיסית בת החלוף שבה כלואה אותה נפש כמהה.
יש בספר מספר שערים, כאשר השער הראשון, "אהבה וכמיהה", מכין את הקורא לבאות. בשער הזה יש שירים רומנטיים, אינטימיים, בגבול הפיסיות. שירים חושקים אבל רוויי געגועים ורצון להיות חבוקה ונאהבת, שנבחרו כדי להכין את התבערה באח - כי עד מהרה, בשער השני, "תשוקה", בא הלהט ועושה מה שיכול כדי לכוות ולהטעים מכוויות גופה של המשוררת, או האישה שבשירים, את הקורא. מאוחר יותר זה רוגע לאטו, לכאורה, בתחושה שמי שכותבת מתאפקת ומחזיקה את העט לבל יגלוש, אך הרוח הבוערת כבר הכתה והפזה את חומה הרב על השערים הבאים. הדברים נעשים מעט חבויים, אך אלה ניכרים עדיין בין השורות ובחללו של הספר. כי זו אותה המשוררת וזו אותה הדמות, והלהט לא היה יכול לבוא אלא ממנה, להט שקיים בה גם בשעות השכיכה. ואני אקדים בשיר כזה כדי לשוב ולהתרכז בנושא.
כמים המפכים
כך מרגישה אנוכי
במלוא כל החושים
כאשר תמלמל אלַי.
כמים המפכים
לגידַי ואיברַי חודרים
בשמעי קולך המלחש
הממתיק לי סודותי.
(מתוך "מים מפכים" עמ' 83)
נועזות חסרת התחנחנות
אומר דברים: כשקראתי את ספרו של הגאון סטיבן הוקינג, "קיצור תולדות הזמן", למדתי על המפץ הגדול והבנתי כי הייתה התפרצות אנרגטית עזה שהולידה את החומר, ואולי הבנתי. ואילו עכשיו, משקראתי את שיריה של קרפנוס, למדתי דברים על המפץ הקטן והבנתי כי זוהי התפרצות אנרגטית עזה של הגוף שגורמת להתפרקותה של הנפש; פריצה אל עומק הגוף ששאב אליו את מגנט הכבידה וניפץ אותו אל תוך עצמו. ומה קדם למה? אולי אכן התפרצות הגוף שהביאה להתנפצות ולשקט של האין הריק שבא אחריה? הבשר אכן יכול להרגיע את הנפש המשתוקקת? או שמא זו הנפש המתאווה ומלהטת את הבשר כדי שזה יבער ויפרק אותה מדחפיה, כמי שמשרת אותה? כך או כך, בעוד המפץ הגדול דחק החוצה והיה חד-פעמי, בא המפץ הקטן שמציגה המשוררת ודוחק פנימה ופורץ אל לבה של התשוקה וחוזר חלילה, אם רק נדע לזמן אותו אלינו.
שרבבתי את ידי
גִששתי אחריו
והוא כמו צִפה לי
מששתי מתאריו.
ומוקסמת הייתי
פשפש במעמקַי
וכך ממתין היה
כמטמון בחגוַי.
נאנח אזי קלות
לחשו בי כך שפתיו
גון פניו העמיק
כהו כל כתליו.
ולא חדל כליל
תפח הוא והעצים
רטט, סמר, מצאני
מצפה לו בעליל.
("מחבואים", עמ' 31)
בכל מקרה, עם כל מה שאפשר לומר, לא היה בכוחן של אמירות למנוע ממני מלחוש את האנרגיה העזה ואת הלהט הגדול בשירתה הארוטית, המינית מאוד, של המשוררת. והיא עושה זאת בנועזות חסרת התחנחנות. בישירות, ללא אצטלות. ללא ניסיון לסגנן את השורות על חשבון האמירה. מבלי להתאמץ להזרים את השורות ולתת להן מקצבים. הגוף מכתיב, והיא ממוקדת איברים ובהירה באמירתה. נותרתי תוהה לא מעט על עוז רוחה - ואולי עוד יותר מעוז הרוח להביא אותם החוצה, אל הקוראים. לומר הנה, אלה הם שיריי והם רובו של הספר, אולי כמו שהם רובם של החיים, ומרכז היקום הפיסי והפרטי אכן מצוי קרוב מאוד לכל אחד מאתנו. לא באיזה מקום ערטילאי אלא במרכז גופנו אנו. וכמה טוב שכך וכמה נוח שהוא נגיש לנו, ואנו יכולים להיטיב זה עם זה ברגעי אהבתנו. ואביא לפי כך עוד שיר במלואו:
אזמינו בשפתַי
אמעך ואטעם
אלקק ואחוש.
אעבירו מצד לצד
אשחק, אהתל
אסטור, אלטף ואוהב.
אוציאו ואתבונן
בערגה הוא בורק
מרעיד ונוקשה.
אוחזו בעדנה
אניחו על כפותַי
אנתב לארכו.
אעביר קצה לשוני
אתגרה בכתר ראשו
בעינו העלומה, וארגיע.
אטרֹף בעדנת אין קץ
אנגֹס ברֹך מתארו
חומי כך יעטפנו
אחוש פעימותיו
מרטיט, נובר, דוחק
יִוַתר עמדי, כי לא אעזבנו.
("מעמקים", עמ' 33)
שרה אהרונוביץ' קרפנוס, בשיריה אלה, מעמידה דמות שמלמדת את האהוב שלה כיצד יש לנהוג בה ובגופה, והיא גם מסבירה לנו כיצד היא נוהגת בגופו. תורה ברורה של קח ותן. פעם מענגת ופעם מייסרת, פעם מעניקה ופעם לוקחת, פעם היא אוהבת ופעם נאהבת. ודומה שאין אצלה פשרות, היא רוצה את השניים. אבל בכל מקרה לא תיתכן אהבה ללא אהבים, ולכן היא פיסית, לכן היא בוטה. והיא כנה. בלי אלגוריות שמתארות את הזדעזעות הגוף בדמות של סערה ששוטפת את גדות התשוקה. היא סוערת - אך הסערה יוצאת ברגעים ההם מתוך הגוף עצמו והוא זה שמכיל אותה.
|
|
|
הגוף מכתיב
|
|
|
ואחר כך היא כותבת על הגעגוע של אחרי. על כאב של ניתוק, של ריחוק, של פרדה. של התמוססות הרגש. והיא מבקשת אותו. אך היא עדיין מתבטאת בפיסיות. כך, כדי לצייר עם הגוף ולהמחיש דבר אמורפי חסר צורה שאי-אפשר לציירו. לחיי נפרדו מכפות ידיךָ אצבעותי לשלום נופפו לך ולזיפי לחייךָ. חלצַי שכחו את נוקשות חלציךָ צלעותַי נשמטו מקבורות זרועותיךָ. (מתוך "הפרדת כוחות", עמ' 109) אודה ולא אבוש: לא פעם קראתי, הבנתי, חשתי - נשים הן יותר תחושתיות מגברים. האהבה שלהן אוהבת יותר; התסכול שלהן מתוסכל יותר; הקנאה שלה קנאית יותר; הייאוש שלהן מיואש יותר; ואולי ולפי כך הכתיבה שלהן יכולה להיות נועזת יותר. נתקלתי בזאת גם אצל סופרות, (לדוגמא, מהזיכרון: צרויה שלו, איריס מיטלמן, חנה גולדברג, שלי יחימוביץ') וגם אצל משוררות, (ולא ארחיק, כי הנה הדוגמה בידי), ואילו אצל כותבים גברים זה רק במעט. כאילו הם נזהרים שלא לעבור קווים אדומים שקבעו לעצמם. כאילו יש בהם לאחר הכול ביישנות מסוימת, והם נמנעים מלתאר את מבוכי הגוף ואת סערותיו. אבל לא כאן המקום לבדוק את ההנחה האמפירית הזאת שלי. אני מניח ונוטה להאמין שעוד ידובר בספרה של קרפנוס ובוודאי אקרא על דעתם ותחושותיהם של אחרים, אם רק יזכה להגיע לקוראים רבים, בתנאים הקיימים. רבו ביניהן האצבע, הלשון, השפתים מי מהן תהיה הראשונה לזכות. אמרה האצבע, הבו לי הבכורה לשוטט, להרטיט, להיות החלוצה. אמרה הלשון, הבו לי הבכורה לטעום, להצליף, ללחלח, לסנוט. אמרו השפתיים, הבו לנו הבכורה לטעום, לנשק, להרגיע, לאהוב, לינוק. (מתוך "מריבה", עמ' 62) הנה כי כן, נראה לבסוף שהגוף עצמו מקנא בעצמו על המתת המענגת שניתנה לו, והאיברים השונים רבים ביניהם למי מהם מגיע העונג הראשון. לכל איבר רצון משלו ודרך משלו, ונראה כאן שסך כול חלקי הגוף יכול להיות גדול בהרבה מהגוף השלם. אך זהו פועל יוצא למען האחר, ועושה תלות באחר, ונראה שמסקנתה, החלקית לפחות ולאחר הכול, היא לא להיות תלויה באחרים. לא לכמוהַ אליהם, לא להיות תלויה בהם, אלא למצוא בתוך עצמה את הכוח כדי לא להיות שבויה לתחושות לא נכונות לה, שיובילו אותה מתוך עצמה החוצה. רוצה ללמוד לחבק את עצמי לצמח זרועות אוהבות מתוכי מגוננות, שיתמכו בי, יקיפוני יערטלו אותי. (מתוך "רוצה ללמוד, עמ' 60) המגע מוחשי יותר מן המחשבה כמובן, הגוף כאן בא לייצג את הנפש, והאם זהו לקחו של הספר, שבא ונובע מכוח עצמו בין יתר השירים, שבהמשך? חלק הארי של הספר, שדיברתי בו, כבר טבע את טבעו החם, ואם כך האם זאת המלצה? אני לא יכול להחליט. אבל למדתי דברים. סטיבן הוקינג הגדול, עם כל היותו גאון, בתארו את המפץ הגדול לא הצליח לנגוע בנקודה ברורה כל כך שיכולה להוות עבור כל אחד מאתנו את מרכזו של העולם, והדברים נותרו פנטאסטיים ורחוקים. אבל דומה שהמשוררת, בבואה לתאר את המפץ הקטן שבנו, בכישרון היצירתי שעומד לה ובנועזות שיש בה, בספר שיריה זה אכן עלה בידה לעשות זאת לא במעט. כי נראה שכך אנחנו: המחשבות מרחיקות אותנו, אך החושים שניתנו לנו מקרבים אותנו. כי המגע חד ומוחשי בפיזיות שלו יותר מהמחשבה - ושרה אהרונוביץ' קרפנוס מודעת לכך היטב. "נשק שפתיי וגע", שירים (ורישומים): שרה אהרונוביץ' קרפנוס, הוצאת "פיוטית", 2012, 115 עמ'.
|
|
| תאריך:
|
15/08/2012
|
|
|
עודכן:
|
15/08/2012
|
|
יוסף כהן אלרן
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ספיר
|
29/08/12 15:09
|
|
|
|
|
|
שרה א. קרפנוס
|
9/10/12 10:32
|
|
|
|
2
|
|
יוסף כהן אלרן
|
30/08/12 09:24
|
|
|
|
3
|
|
שרה א. קרפנוס
|
9/10/12 10:45
|
|
|
|
4
|
|
ד"ר נורית צדרבוים
|
4/02/13 10:26
|
|
|
|
|
|
שרה
|
4/02/13 17:35
|
|
|
|
|
|
וסף כהן אלרן
|
4/02/13 21:30
|
|
כך שוב, בנועזות, היא ניגשת לכתיבת הספר הנוכחי שבו אינה מתחשבת בסוגות של ספרות, אלא יוצרת כתיבה משל עצמה שאיני בא להגדירה, אם זו תת-סוגה ואולי אף סוגת כלאיים חדשה. ולמה להגדיר? עוד אוסיף את דעתי ואומר, כי הרשות נתונה לכך לכל יוצר, ופריצת מסגרות יכולה להיות ברוכה. לכל יוצר ולכל יוצרת הזכות לכתוב על-פי דרכם, והסוגה או כל הגדרה אחרת אינן צריכות להיות אבני בוחן שבהן תימדד היצירה.
|
|
|
|
|
ספינת מטען יפנית עולה בלהבות באוקיאנוס האטלנטי ללא התראה. ספינת שודדי ים הממהרת להפיק רווחים מהאירוע עולה גם היא באש ומתפוצצת.
|
|
|
|
|
מי שמע על פלוגה ו' מגדוד 890? המענה לשאלה זו מן הסתם היה "אף אחד" אלמלא חייל צעיר ששמו רמי בר-אילן שהיה בפלוגה הזו במלחמת יום הכיפורים והחליט לעלות את קורותיה במלחמה בספר מטלטל שהופץ בשנים האחרונות במהדורה מצומצמת ביותר בגלל הצנזורה וסוף סוף שוחרר לפרסום חופשי לציבור.
|
|
|
|
|
בְּהַצָּתָה פִּתְאוֹמִית בַּת חֲלוֹף הִבְחַנְתִּי
|
|
|
|
|
מיזם כמו זה של חיים ספטי, שכלל שלושה ספרים, כאמור, "דוח על יתרת הנפש", 2006, "הזמן קורס, ניתך", 2007, ו"האהבה הלבנה", 2010 - שעל שירי האהבה שבו אני כותב - דורש הקרבה גדולה, ונדחף על-ידי תשוקה וצורך גדולים עוד יותר מכך. אבל ספרים אלה הם קודם כל ספרי הגות, ואני אומר זאת כמעלה. בשלושת הספרים הוגה ספטי בכול מכול.
|
|
|
|
|
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
