ראיתי את האור נגַּף מִפנֵי
אור עיניַךְ השחורות
ועץ הזית הכסוף והחרוב
פורשׁים מיער וכרמל
לשקוד חן תבניתֵךְ הדקה
אני שנדמֶה עלי כמנגֵן חצרות עִוֵר
העולה בהר המוֹר
בקשתי להלין חלומי בין שדַיךְ
להגיר בך דמים בדמים
לבוא עד אֹפל עיניִךְ
חמדת דִמעות זהב שוקטות
להיות האַיִל הנאחז בקרניו
בסבך שׂלְמתֵךְ השחורה
(בת ירושלים, עמ' 7)
איזה שיר מכונן - לא בכדי פתח בו יעקב את הספר, לא במקרה זה השיר שמקביל את פניך. זהו שיר פתיחה של ספר שמכונן את האהבה, שמכונן את ירושלים ואת החיבור הבלתי מתפשר של אהבת אישה ואהבת העיר: נופיה, אווירה, אבניה, עציה, עברה, הודה ותפארתה. והנה כבר מתערבבים הדברים בין מתארה של זו ומתארה של זו, של העיר ושל האהובה. כך כותב יעקב יעקב עליהן, כמו אי-אפשר להפריד ביניהן. שני הדברים טבועים בו ונובעים בשירים שהוא כותב, כמעט "אובססיה" לאהוב את מושא אהבתו רק בירושלים. כי איך אפשר אחרת, איך אפשר להפריד בין השניים מבלי לפרק את כמיהתו ואת ערגותיו השזורות אלה באלה. מעין התניה שאין לו ברירה אלא להיכנע לה, אבל ברצון הוא נכנע לה.
ואני שואל את עצמי - כקורא השירים האלה, שהופך למי שהשירה נוהרת לתוכו עם הקריאה, שהשירים זורמים אליו כמו תפילה, כחסדו של האל המעניק בירושלים את האהבה - אני שואל אם יש כאן משל ונמשל, אם העיר ירושלים היא הנמשל של האהובה, או שמא נפלאוּתה של האהובה היא הנמשל של ירושלים. וזהו מלכוד מסוים - כי אולי אין לא משל ולא נמשל, ולא חייבים להיות לא משל ולא נמשל. ואכן כך הם הדברים בלי אפשרות להפריד בין שתי האהבות, שאינן, כמעט בוודאות משתמע כך, אלא אהבה אחת, והחיטוט בשאלת המשל והנמשל נראה כלא יותר מלהיטות מיותרת של המנתח.
התעגלות הגופים בחוֹג האור הנכסף
שדַיךְ נכונו ושׂערך מדוּד
ואחַר ירושלים ברוׂגַע
קולות מואזין
ויונים שהולכות מעל ראשינו
ואנו שמשחקים בהִסטוריה עד כלות
(אל מול הכותל, עמ' 54)
בעוד האהובה מצטיירת בשירים כיפיפייה נחשקת, בשערה ועיניה ושדיה ותמירות גופה, ירושלים מצטיירת כקדוּשה נכמהת, חובקת עידנים בסלעיה, במרחבי נופה ובמצלול אוויר ההרים שמסביבה. יש בשירים מֵמד דתי, מיסטי. המקורות מתהדהדים בשירים, אם בגלוי ואם בנסתר, גם באשר לירושלים וגם באשר לאהובה. זוהי ירושלים של מעלה, ברומו של עולם, ואין אפילו לצפורים רוֹם נוסף לעוף בו והן מהלכות מעל ראשי האנשים. וכמו שבכל פעם שמכמירות אותו עיניה הוא רואה את נופה של ירושלים, כך בכל פעם שהוא מתפעל ממראה של העיר הוא עורג אל בשרה של אהובתו. כך נוהָה רוחו ונמהלת, מולידה בשירים רטוריקה שמזרימה אותם, מכתיבה קצב פנימי פועם וזורם של תחושות, ויש בהם לפי כך מוזיקה שמובילה את הקורא עם השורות ומתנגנת בו יחד עם המילים. כתיבתו של יעקב מלאת האהבה והחסד מעוררת התפעמות, והיא מעוררת תחושה של חריזה מבפנים מבלי לחרוז את השורות ומבלי שיהא מכוון לכך.
כפות ידַיךְ בתוך ידַי,
ירושלים שבַנו
קרוּצה אדמה
שקויה בחן פנַיךְ
סחופה בעדנת
העינים הללו התמימות
צוחקת בקולות דמוּמים
לטוּב ימַיךְ עמי, עמֵךְ,
את לי ירושלים
פורעת דמִי.
(מתוך את לי ירושלים, עמ' 49)
גרסה חדשה של שיר השירים אומר שזוהי מהדורה חדשה ומורחבת של ספר השירים, שראה אור לראשונה בשנת 2004, וכי יש בו כמובן שירים בנושאים אחרים – אך אני נלכדתי בשירי אהבה אלה, שהם עיקרו ולבו של הספר. גם לא פעם נעורה בי תחושה שדויד או שלמה עודם מהלכים בירושלים, וכי יעקב יעקב כותב מעין גרסה חדשה של שיר השירים. אפשר לראות את הגוונים, אפשר להריח את האזובים והאבנים, אפשר לחוש את כל אלה בתוך רגשותיו של המשורר כמו בין שורות השירים – אולי משורר שהחמיץ את אותן תקופות רחוקות, את אותן עתים של הליכה בין הכרמים, עתים של חיזור בשדות ובמדרונות אחר הנשים הנאות של ירושלים וסביבותיה, ואפשר לחוש איך דמו מפכה בתוכו, שוקק ונוהר אהבה. יש בו כמיהה בלתי נלאית, איזה רצון להיות הוא עצמו פשר של האהבה, אף נראה שהיה רוצה את בלבול הזמנים, לחזור בזמן לאחור ולצאת קדימה, לחוות את אז ואת עכשיו ואפילו את מה שיבוא. גם כותרת הספר, רח' הכרמים 23, שהיא קרוב לוודאי כתובת ביתו המצוי באחת מגבעות ירושלים, עושה למען התחושות האלה. ואם זה עושה בקורא, הרי בו עצמו בוודאי זה עשה.
זה היה בנצח הקודם
ירושלים ורוח של חורף
ואת בשמלה ירוקה
בגבעת רם
וספר של
לאה גולדברג זה היה בנצח הקודם
(מתוך בנצח הקודם, עמ' 27)
יעקב יעקב עורג, כאמור. יעקב יעקב כמֵה. הוא היה רוצה אולי לראות את עצמו לבוש כותונת פשתן, מהלך בין הגבעות של ירושלים, הכבשים רועות להן ואהובתו מכינה עבורו על יריעה של צמר את קנקנן היין ואת הלחם הריחני והחם שהביאה לו הישר מן הטבון. זאת תמונה שעולה מתוך הליריות המיוחדת של השירים, ומתוך האווירה המיוחדת עוד יותר שמנכיחה בכל שורה את ירושלים. יש בשירתו זו של יעקב כוח להציף מול הקורא או בנפשו תמונות ותחושות, הגם שלא נכתבו. שפת השירים יפה ועשירה מאוד, רבדיה שונים ולעתים מצליב יעקב באיזו הנאה את העבר עם ההווה, את העתיק עם המתהווה, וצא ולמד מי מרומם יותר את השני: הוא את השירה או השירה מרוממת אותו. שירה ששורותיה נלקחו משורשים עמוקים, רחוקים, אך שורות שגם נמהלות בדברים של יומיום – וכל זה נראה טבעי, זורם, כי הנה אנו בגלגולינו השונים, אולי אנחנו הגלגול של עצמנו, ואולי כבר נפגשנו בעבר ואולי אני ואת כבר אז אהבנו.
ואני מקשיב לקולֵךְ המרגיע
לקול המים ההולכים מעדַנות
ללְטוׁף חלוקי נחלים
לעשות בהם אהבה
ואני מקשיב לקולֵךְ המרגיע
להיותי בַך בעדנת נחלים
להיותי בַך בסופת מדבר
עד שימוׁׂגו הגופים הכָּלִים
עד שיִכְלו הכלים
ונחוש רכים ושקטים כעשב השדה
ואני מקשיב לקולךְ והוזה
(עד שימוגו הגופים, עמ' 63)
כמים שוקקים מראיה, קולה, ריחה, מגעה. כמים חיים עבורו, כנשמת אף, הוא יכול לחוש באוושת העשב את נשימתה. הוא שבוי לה כשם שהיא שבויה לו, שבי ממוסס וממכר, שבי מופלא שאין חפצים להשתחרר ממנו. ואולם השירים מביאים לכל אורכם תנאי אחד בל יופר, למרות שאין הדברים אמורים במופרש: החיבור ההכרחי של האהבה, של האהובה, של קיומו, עם ירושלים. כמו שירושלים עצמה מתחייבת לאהבתם. לא אוכל לאהוב אותך, כאילו הוא אומר, אלא אם כן בירושלים. ואולם האהובה אינה יוצאת חסרה: כי הוא, חסר זמן שכמותו, תועה בין העידנים, שבוי בכמיהותיו, לא יוכל לאהוב כך את ירושלים אלא אם כן יהיה מצוי בתוך הצחות של זרועותיה ובַרוך החם של שדיה.
יעקב יעקב, "רח' הכרמים 23", שירים, 2010, 107 עמודים.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
