בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הרומן "יומן של גוף" של דניאל פנק יכניס אתכם אל גופו של גבר זר ואל חייו האינטימיים ביותר, באופן מקורי ומסעיר
|
"יומן של גוף" / דניאל פנק
|
|
|
|
|
הגיבור חסר השם של "יומן של גוף", גבר צרפתי שגר בפריז, כותב יומן מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונים ושבע. אבל אין זה יומן רגיל. את כל רגשותיו, מעשיו, קורות העולם שסביבו ויחסיו עם חבריו ויקיריו, מתאר בעל היומן דרך זווית אחת ויחידה: מה הרגיש גופו. "אני רוצה לכתוב את היומן של הגוף שלי משום שכולם מדברים על דברים אחרים", אומר המספֵּר בצעירותו. "מי שכותבים יומן סתם, למשל לוּק או פרנסואז, כותבים על החיים ועל רגשות, סיפורים של חברוּת, אהבה, בגידה, הצטדקויות בלי סוף [...] אני רוצה שבעוד חמישים שנה, לדברים שאני כותב יהיה אותו מוּבן. בדיוק אותו מוּבן!" וכך אנו, הקוראים, יוצאים עם הגיבור למסע חושפני ומרתק שנפרש על פני כשבעים וחמש שנה, ובתוך כך מתוודעים אל שלל חוויות חיים מסעירות - ואל גופנו שלנו. בין עונג לכאב, בין עבודה במשרד לחגיגה במיטה, בין גיל ההתבגרות להפתעות הזִקנה, נפרשת ברומן קשת של דמויות בלתי נשכחות: האב שחזר פצוע ממלחמת העולם הראשונה, האומנת האהובה ויולֶט, לוחמת הרזיסטנס פאנְש, הרעיה האהובה מוֹנָה, הבת הציירת ליזוֹן, הנכד המחונן והפרוע גרגוּאר ועוד ועוד. את היומן מפקיד הגיבור בסוף חייו בידיה של בתו ליזון, כשלאורך פרקיו הרבים הוא שוזר הערות מחכימות, משעשעות ונוגעות ללב. הרעיון המבריק והביצוע המושלם העניקו ל"יומן של גוף" הצלחה עצומה ומיידית בקרב קוראים ומבקרים כאחד. ספרו של דניאל פנק ("כמו רומן", הוצאת שוקן, 1997), מהחשובים והאהובים בסופרי צרפת, היה רב-מכר גדול עם יציאתו ותורגם לשפות שונות. דניאל פנק: הערות ביוגרפיות דניאל פנק, מהסופרים האהובים והבולטים בצרפת, נולד בשנת 1944 בקזבלנקה שבמרוקו. בצעירותו השלים את לימודי התואר השני בסִפרות בעיר ניס שבריוויירה הצרפתית, ועבד כמורה. בתחילת דרכו כסופר פירסם ספרי ילדים וכן סדרת ספרי בלש בשם "הסאגה של מלוֹסֶן", המגוללת את מעלליה של משפחה יוצאת דופן החיה ברובע בלוויל שבפריז. גיבורי הסדרה הפכו ברבות השנים לדמויות מוכרות בזירה הספרותית בצרפת, וספרי הסדרה זכו בפרסים יוקרתיים. גרסה קולנועית של הספר הראשון בסדרה, "אושרם של העוגים", עתידה לצאת לאקרנים באוקטובר 2013. כתיבתו של פנק מאופיינת בצבעוניות ובדמיון רב. במרוצת השנים הוא פירסם מסות וספרים בעלי מסרים חברתיים וחינוכיים, כמו חיבורו הידוע "כמו רומן" (1992) שזכה להצלחה ולשבחים. ב"כמו רומן" (מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן, 1997), פנק מציג דרך חדשה לשוב אל הקריאה ויוצר את "מגילת זכויות הקורא". רגישותו של פנק לחשיבות החינוך באה לידי ביטוי ברומן האוטוביוגרפי "כאב בית הספר" (2007) שזיכה אותו בפרס רנוֹדוֹ. בספר זה פנק מגולל את חייו של תלמיד כושל ואת המהפכים הנפשיים שחולפים עליו. על עבודתו הפורה כסופר זכה פנק בשני פרסים חשובים: פרס יוליסס (2005) ופרס מטרופוליס (2008). פנק פירסם גם מחזות, אלבומים מאוירים, רומנים גרפיים ומאמרים. הוא נוהג להקריא מִכּתביו באירועים שונים, לעתים על במת התיאטרון. את "יומן של גוף" הקריא פנק באוקטובר 2012 בתיאטרון בּוּפֶה דה נוֹר בפריז. מחזה פרי עטו, "היבשת השישית" (2012), עלה על אותה במה.
|
"יומן של גוף" - טקסט פתיחה
|
|
3 באוגוסט 2010 ליזון היקרה שלי, באת עכשיו מההלוויה שלי, חזרת הביתה, עצובונת בוודאי, אבל מחכים לך פריז, החברים, הסטודיו, כמה ציורים שממתינים לסיומם, המוני פרויקטים וביניהם התפאורה לאופרה, המאבקים הפוליטיים הסוערים שלך, עתידן של התאומות, החיים, החיים שלך. הפתעה, בבית מחכה לך מכתב מהפרקליט ר', שמבשר לך בנוסח נוטריוני שאביך הפקיד בידיו חבילה המיועדת לך. לכל הרוחות, מתנה שלאחר המוות מאבא! את כמובן אצה רצה לשם. והנוטריון מוסר לך חתיכת מתנה: לא פחות מאשר גופי! לא גופי בשר ודם, אלא היומן שכתבתי בחשאי במשך כל חיי. (רק אמך ידעה, בשנים האחרונות). נו, הפתעה. אבא כתב יומן! מה נכנס בךָ, אבא, איש מכובד כמוך, כל כך בלתי מושג? ועוד במשך כל חייך! זה לא יומן אישי רגיל, בתי, את יודעת כמה אני נרתע מדיווח מייגע על מצבֵי הנפש המשתנים שלנו. לא תמצאי בו גם דבר על חיי המקצועיים, על דעותי, על ההרצאות שנתתי, או על מה שאֶטְיֵין כינה בהגזמה מנופחת ה"קרבות" שלי; שום דבר על האב החברתי, שום דבר על דרכו של עולם. לא, ליזון, זה היומן של גופי בלבד, באמת. זה ודאי ייראה לך מוזר כפליים לאור העובדה שלא הייתי אבא "גופני" במיוחד. נדמה לי שילדי ונכדי מעולם לא ראו אותי עירום, לעתים די נדירות בבגד ים, ואף פעם לא תפסו אותי עושה תרגילי כושר מול המראה. לצערי, נדמה לי שגם לא הייתי נדיב בחיבוקים. והייתי מעדיף למות מאשר לספר לך ולבּרוּנוֹ על מכאובַי — כפי שאכן קרה לבסוף, אבל רק בבוא יומי. הגוף לא היה משהו שדיברנו עליו, ונתתי לכם, לך ולברונו, להסתדר לבד עם התפתחות גופכם שלכם. אל תטעי לחשוב שזה נבע מאדישות או מצניעות שהיו מיוחדות לי; נולדתי ב-1923, והייתי פשוט מאוד בורגני טיפוסי לתקופתי, מאלה שעדיין משתמשים בנקודה-פסיק ובשום אופן לא מסוגלים לאכול ארוחת בוקר בפיג'מה אלא צריכים קודם להתקלח, להתגלח ולהיחנט בחליפה. הגוף, ליזון, הוא המצאה של הדור שלכם. לפחות בכל הנוגע לשימוש שעושים בו ולאופן שמציגים אותו. אך סביב היחסים שנפשנו מנהלת עמו בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום, ממש כפי שהיה בזמני. אם היינו בוחנים זאת מקרוב, היינו מגלים שאין צנועים משחקני הפורנו הכי נועזים או מאמָני ה"בּוֹדי ארט" הכי מקועקעים. ואשר לרופאים (מתי לאחרונה הלכת לבדיקה?), אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך תצלומי רנטגן, הדמיות אולטרסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו. יומיומי זה אולי מוגזם; אל תצפי לקרוא תיעוד מלא ושלם, זה לא דיווח מיום ליום אלא יותר מהפתעה להפתעה — גופנו אינו מקמץ בהן — משנתי השתים-עשרה ועד שנתי השמונים ושמונה והאחרונה. באמצע, את תראי, יש שתיקות ארוכות, על כל אותם חופי חיים שגופנו נשכח לו בהם. אך בכל פעם שגופי הזכיר לנפשי את קיומו, הוא מצא אותי מוכן עם עט ביד, אורב להפתעה החדשה שהכין לי. תיארתי את הגילויים הללו באופן המדוקדק ביותר שיכולתי, באמצעים שברשותי, בלי שום יומרה מדעית. בתי האהובה לי מכול, זוהי הירושה שאני משאיר לך: לא מדובר בחיבור פיזיולוגי, אלא בגַן הסודי שלי, שבמובנים רבים הוא הטריטוריה המשותפת ביותר שלנו. אני מפקיד את היומן בידייך. למה דווקא בידייך? כי אהבתי אותך אהבת נפש. צר לי שלא אמרתי לך זאת בחיי, הרשי לי לפחות את ההנאה הקטנה הזאת שלאחר המוות. אם גרֶגוּאָר היה חי, ודאי הייתי מוריש את היומן הזה לגרגואר, זה היה מעניין אותו כרופא ומשעשע אותו כנכד. אלוהים, כמה שאהבתי את הילד הזה! גרגואר שמת כה צעיר, ואת שהנך סבתא היום, זה מה שיש לי בצרור האושר הנצחי, זו הצידה שלי למסע הגדול. טוב. סוף ההשתפכות. עשי במחברות האלה כאוות נפשך; לזבל — אם המתנה הזאת של אב לבתו נראית בעינייך שלא במקומה; להפצה בחוג המשפחה — אם זה רצונך; פרסום בספר — אם את רואה לנחוץ. במקרה האחרון, שמרי על אלמוניותו של המחבר — מה גם שהוא יכול להיות כל אדם שהוא; שָני את שמות האנשים והמקומות, לעולם אין לדעת מה עלול לפגוע ומי עלול להיפגע. אל תנסי לפרסם הכול, את לא תצאי מזה. ממילא חלק מהמחברות אבדו עם השנים, ורבות אחרות סתם חוזרות על עצמן. דלגי עליהן; אני מתכוון למשל למחברות משנות ילדותי, שבהן מניתי את מספר כפיפות הבטן ושכיבות הסמיכה שעשיתי, או לאלה משנות בחרותי שבהן רשמתי אחת לאחת כל הרפתקה רומנטית, בשקדנות של מנהל חשבונות מיני. בקיצור, עשי בזה מה שאת רוצה, איך שאת רוצה, אני סומך עלייך. אהבתי אותך, אבא
|
|
|
יומן של גוף; מאת דניאל פנק; הוצאת "אחוזת בית"; מצרפתית: ניר רצ'קובסקי; 348 עמ'
|
|
תאריך:
|
14/05/2013
|
|
|
עודכן:
|
14/05/2013
|
|
ציפי לוין
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
נראה שזה פשוט
|
19/05/13 03:33
|
|
בספרו "אבי ואמי" אפלפלד חורג מעט מכתיבתו. הספר כולו מתאר שלושה שבועות של חופש על גדות הנהר "פרוט" ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כאשר ריח המלחמה נישא באוויר. אפלפלד מצליח להעביר בצורה מצוינת את חרדותיו של הילד המתגבר בן העשר (ושבעת החודשים) מפני העתיד להגיע, את רגישותו של הילד והאבחנה הדקה בה ניחן לתיאור היחסים שבין אביו ואמו וליכולת הנדירה שלו לתאר את אישיותם.
|
|
|
"מניפת הצבעים של המוות", ספרה של כרמל בן נפתלי, מעמיד במרכזו ארבע דמויות של נערות בנות-עשרה, המתמודדות - כל אחת בדרכה - עם מקרה מוות ראשון בחייהן. חן מאבדת את חברתה הטובה ביותר בתאונת דרכים, רגע לפני סיומו של החופש הגדול; קרן מאבדת קרוב משפחה אהוב ומבקשת ליצור איתו קשר בכל דרך, גם לאחר מותו; אלָה, שמתמודדת בסתר עם הפרעות אכילה קשות, נחשפת במקרה למותו של אדם זר בסופרמרקט; ונוגה חווה את האסון הגדול ביותר האפשרי לנערה מתבגרת.
|
|
|
"סְקָרָמוּשׁ", ספרו האהוב ביותר של רפאל סבטיני, הוא רומן היסטורי רצוף הרפתקאות, מתובל בסיפור אהבה גדול מהחיים ומעוטר ברקע הססגוני של ימי המהפכה הצרפתית. העלילה הסוחפת של הספר באה לידי ביטוי בתיאטרון בסגנון הקומדיה דל'ארטה בו מוצא מקלט גיבורו של סבטיני הנוטל את השם סְקָרָמוּשׁ, דמות הליצן החושף את האמת בפני כל.
|
|
|
הספר "מלחמות וצללים" הוא אחד הספרים היותר טובים שקראתי על גופי המודיעין של מדינת ישראל תוך דגש על המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הספר שהוא בעיקרו ספר עיון נקרא כספר מתח. הוא כתוב בצורה קולחת, מנוסח היטב ומביא מידע רב גם כזה שלא פורסם בעבר.
|
|
|
בואו נראה איך עוזרים לאדם האובד בישראל. קודם הולכים לדוחות של OECD ורואים שמבין כל המוצרים דווקא הפירות והירקות זולים יחסית לכל שאר המדינות, ועל-מנת להבטיח את השוויון בנטל, ובמקום להוריד את מחירי המוצרים, מעלים דווקא את מחיר הפירות והירקות, לא ב-5% ולא ב-10% אלא ב-18% טבין ותקילין – והכל נכנס לכרס השמנה שאינה יודעת שובע, קופת המדינה. כך נבטיח שכל סל המזון בישראל יוביל בבטחה מעל כולם. ממש כמו האמריקנים שלוקחים מדליות כמעט בכל ענפי הספורט.
|
|
|
|