"חיים בהמתנה": עלילה מרתקת

ספר האיורים של מישל קישקה הוא מקורי בתוכנו ובדרך שבה הוא מתמודד עם היותו "דור שני" לשואה. אביו של מישל, מספר אישי במחנות 177789 חי את חייו בצל השואה. המרק שאשתו מגישה לו מזכיר לו את המרק הטעים שאכל באושוויץ, הצלחתם של ילדיו בלימודים היא מכה אנושה להיטלר צורר היהודים, מרק הקרופניק הוא מאכל תאווה ועוד ועוד. דרך חייו החוזרים לחוויות השואה חיים גם בני משפחתו ובמיוחד מישל, הנער שגדל בצל אביו וספג לתוכו חוויות שמעולם לא חווה בצורה ישירה. הבן הפך לקריקטוריסט שמיטב להביע את עצמו באיורים ובטקסט הנלווה אליהם. רק מי שגדל כדור שני יכול "להרשות" לעצמו להתבטא ואף לצחוק מדברים הקשורים בשואה.

"נערה מברלין" הוא אכן רומן עוצמתי כפי שהגדירו הגארדיין. הרומן מביא את סיפורה של רוזה קליין, נערה יהודייה בברלין בשנת 1933 החווה יחד עם משפחתה את תחילתה של השואה. לא השואה שאנו מכירים מספרי ההיסטוריה, מחנות ההשמדה והרצח אלא תחילת השינוי במדינה דמוקרטית המתירה הפקר את יהודייה. עוצמתו של הספר דומה במקצת לספר "לבד בברלין" של פאלאדה בכך שהיא עוסקת בשנים שקדמו לשואה ומראה לנו צעד אחר צעד כיצד התפתחו הדברים והגיעו לשואה שאנו מכירים.

כאילו אמר לא נורא, הם מיעוט וגם יש דרכים אחרות לכל אלה שהחמיצו. אבל אעניק להם בתמורה את השקט והשלווה ורעשים לא יטרידו אותם. אולי נהג הבורא במקרה כלאחר יד, אולי סבר שגמל להם, ואולי בדרכו ולשיטתו מצא שהוא צודק וכי אין בכך משום פגיעה - כי בהרבה מצבים, דומה שאמר לעצמו כי נוכח לדעת שאלה שכבר שומעים, היו רוצים מאוד ולעיתים די מזומנות לאטום את אוזניהם.

אֲנִי מְדַבֵּר אֶל עַצְמִי בְּקוֹל שֵׁנִי

ספרם של יקיר אנגלנדר ואבי שגיא עוסק בשיח הציוני-דתי אודות הגוף והמיניות בפתחה של המאה ה-21. לטענתם, בתקופתנו החלו לצוף בגלוי שאלות רבות שהודרו עד כה מהשיח הציוני-דתי הקלאסי, ובראשן השיח אודות הגוף והמיניות. שיח חדש זה בציונות הדתית הוא למעשה ביטוי מאוחר לשינוי תפיסתי שעבר על העולם המערבי כולו - מתפיסה המקדשת את היסוד הרוחני שבאדם ומעניקה לו עדיפות על הגוף (תפיסה שמקורה במסורת היוונית ובמסורת הנוצרית), עד לתפנית התרבותית שהתרחשה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, ועמה ההכרה כי הגוף הוא העוגן היסודי של האדם וכי המיניות קובעת את הווייתו. בעוד החברה הישראלית החילונית והליברלית הפנימה תפיסות אלו כבר לפני כמה עשורים, החברה הציונית-דתית התקשתה לעכל אותן, בעיקר בשל המסורת הדתית הדוגלות בדיכוטומיה בין גוף לנפש. אמנם, בראשית דרכה של הציונות הדתית החל להתבלט מעמדו המיוחד של הגוף, דבר שבא לידי ביטוי באמונה בערך העבודה ("תורה ועבודה"), בהשתתפות בשירות הצבאי, בהקמת יישובים ועוד; אולם בהדרגה שונה שוב האתוס, היסוד הרוחני קיבל העצמה מחודשת, ובמכרז החיים הדתיים הועמדו שוב הלימוד, התפילה וחיי הישיבה.