סיפור אמיתי (פרק 6)

המשרד של דני היה מורכב, בנוסף לשישה חדרים גדולים, גם מחדר-קבלה גדול ומצועצע, כשחדרו של דני הוא הגדול והמפואר מבין החדרים. סמלי-סטאטוס אחדים קישטו את החדר. היו שם תמונות יקרות-ערך של ציירים ידועים. חלק מהן הוא קיבל כשכר-טרחה או כמתנת-הוקרה מלקוחות. באחת הפינות ניצב פסל אחד שעוצב במיוחד עבורו בידי פסל מפורסם.

על אחד הקירות היו תלויים כמה צילומים של דני עם אנשים חשובים בצמרת השלטון. תמונה של שר-המשפטים עם הקדשה אישית עמדה על השולחן באופן שכל מי שישב לידו יכול היה לראות אותה.

דני ראה בתמונה אמצעי שמשדר ללקוחותיו יוקרה.

על השולחן הענק עמדו כמה אביזרים אלקטרוניים מתוחכמים. דני אהב להשתעשע בהם. חשוב היה לו, שכל מי שנכנס לחדרו, לאחר שהוא המתין לא-מעט זמן בחדר-הקבלה, יבין מיד שיש לשלם, והרבה, כדי לזכות בייצוגו של דני בבית המשפט, או בכל עזרה אחרת שהוא ביקש לקבל במשרדו. אבל מה שהיה חשוב לו עוד יותר היה הרצון להוכיח לכל העולם, ולהוריו ולאחותו, במיוחד להם, שהוא עשה זאת. שהוא הגיע לאן שהוא רצה להגיע. רחוק מאוד מן השכונה שבה הוא גדל. רחוק גם מן המקום שבו היה ממוקם משרדו בראשית הדרך.

הוריו הגיעו רק פעם אחת למשרדו המפואר - וזה היה ביום שבו נערכה חנוכת-בית.

אשתו לא הגיעה. היא הסבירה לדני שהיא חייבת להיות עם הבת הגדולה אצל המורה שלה לפסנתר. זה היה, כמובן, רק תירוץ כדי להתחמק ממה שהיא לא רצתה להיות חלק ממנו. היא לא אהבה את הלקוחות שלו, שחלקם הוזמן לטקס הפתיחה, והיא לא אהבה את חברי-הילדות שלו.

תמר פשוט תיעבה את כל מה שהיה קשור בעבודתו. היא לא יכולה הייתה להסביר לעצמה את זה באורח רציונלי.

בנוסף על חדרו-שלו, המפואר באורח מעט-ראוותני, היה במשרד עוד חדר, שגם בו נהג דני לקבל לקוחות. זה היה חדר-ישיבות שנבנה על-פי תכנון מיוחד של דני. הקירות שלו היו אטומים לחלוטין לכל רעש מבחוץ. לא היו לו חלונות. מיסוך מיוחד מנע כל אפשרות לשמוע מחוץ לחדר את מה שנאמר בתוכו. במרכזו עמד שולחן גדול ומסביבו הוצבו שבעה כיסאות מרופדים בעור מיוחד.

שני מחשבים, שלא היו מחוברים לאינטרנט, כדי למנוע התקשרויות לגורמי-חוץ, ושלושה מכשירי-טלפון קווי עמדו לרשות המסתודדים בו. דני תמיד בחר לשבת באמצע השולחן - ולא בראשו. זה היה מעין ניסיון להראות שכולם שווים מסביב לשולחן הזה. לחדר הזה הייתה יציאה מיוחדת, נוספת, שלא דרך המזכירות כדי ליצור דיסקרטיות מרבית.

דני נהג לקבל בחדר-הישיבות לקוחות מיוחדים, כאלה שלא רצו להיחשף לעובדה שהם באו להתייעץ עם דני. במקרים כאלה דני נהג ללוותם מן הלובי של בניין המשרדים ועד לחדר המיוחד הזה. לפעמים הוא היה פוגש בהם רק ליד דלת-המעלית שבקומה שבה היה ממוקם משרדו. הפגישות לא היו מתועדות ביומן-הפגישות שניהלו המזכירות.

מי שישב בחדר-הקבלה, ליד המזכירות, לא יכול היה לדעת שיש מישהו בחדר-הישיבות. שום רעש לא בקע מתוכו. גם אי-אפשר להבחין באורות מבצבצים מתוכו. כמו בחדרו של דני, הדלת הראשית לחדר-הישיבות הייתה בנויה באופן שלא אפשר לאיש מבחוץ להבחין באורות דלוקים בתוך החדר.

קווי-הטלפון לחדר האטום לרעשים לא עברו דרך המרכזייה של המשרד.

"אין כאן הקלטות ואין כאן האזנות-סתר", היה דני תמיד ממהר להבטיח ללקוחותיו הנבוכים תוך שהוא דורש מהם להפקיד את הטלפונים הניידים שלהם בתוך קערה מיוחדת גדולה שעמדה באמצע השולחן. "אתם לא תקליטו או תצלמו אותי ואני לא אצלם או אקליט אתכם", נהג דני לומר ללקוחותיו בחיוך מרגיע. "הקערה הזאת מנטרלת לחלוטין כל אפשרות להשאיר את הטלפונים שלכם במצב של הקלטה. הקערה יוצרת מיסוך מלא - ומשתקת כל אפשרות להשתמש בטלפון הנייד כמכשיר-הקלטה. מה שנאמר פה, נשאר פה", פסק דני בטון שלא השאיר כל מקום לוויכוח.

לא שהלקוחות המבוהלים שהגיעו לחדר הזה היו במצב של להתווכח עם דני, אולם עצם האמירה וטון הדיבור שידרו מיד החלטיות שתרמה לאחר מכן לכך, שהעצות שדני נתן למבקשים להתייעץ עימו התקבלו ללא פקפוק או הרהור.

גם הקביעה של שכר-הטרחה התקבלה בהבנה. מי שהגיע להתייעצויות המיוחדות הללו ידע מראש את מה שיידרש ממנו; קודם לכל, גילוי-לב מוחלט; ואחר-כך תשלום נאה.

- "הטלפונים הקוויים חסויים. אי-אפשר להאזין להם", הבטיח דני ללקוחותיו המודאגים.

- "יופי", צחק פעם אחד מן הלקוחות, "אז אני יכול להתקשר לחברה שלי...?"

- "מי שרוצה להתייעץ עם מישהו או להשאיר הודעה, מכל סוג, יכול לעשות זאת ללא כל חשש. גם אי-אפשר יהיה לאתר אתכם באמצעות הג'י.פי.אס. שמותקן אצלכם בטלפון הנייד. איש לא יוכל לאכן את מיקומכם. לא המשטרה - ובוודאי שלא אף אחד אחר שאין לו גישה חופשית למכשירי האיכון בחברות-הסלולאר..."

- "זה טוב..."

האורות הרכים שזרמו מן הקירות בחדר המיוחד הזה השרו אווירה נינוחה. "מה שנאמר כאן, נשאר כאן", חזר והבטיח דני לבאים להתייעץ עימו. איש מהם מעולם לא התנגד לסידורים הטכניים שכפה עליהם דני. אלה שבאו להתייעץ עם דני היו יותר מדי מבולבלים בשלב הזה של חייהם.

רבים מהם עמדו על עברי פי-פחת, ורק עצה טובה או הדרכה ראויה יכולה הייתה להציל אותם.

לא הכול היה, כמובן, מדויק. לדני הייתה אפשרות מסוימת לתעד את מהלך הפגישות. לחיצת כפתור אחת - והכל מוקלט. זאת הייתה דרכו של דני להגן על עצמו. אם כי לא הייתה לו כל סיבה אמיתית לעשות זאת במהלך הישיבות הסודיות הללו.

מי שבא אליהן היו בדרך כלל אנשים שבאמת ובתמים ביקשו עצה ממי שהם ידעו שהוא אינו בוחל גם בעצות שהן גבוליות במובן מסוים. דני נהג להאזין למצוקותיהם של הפונים אליו - ותמיד, אבל תמיד, הייתה לו עצה או הערה, שמצאו-חן בעיני הנוכחים בחדר האטום.

לעתים, דני היה קורא אחר-כך בעיתונים שאלה שפנו אליו באמת נהגו על-פי העצה שהם קיבלו ממנו. במקרים כאלה, דני היה מאוד מרוצה מעצמו. רשימת-המסתודדים עימו הייתה שמורה אצלו בכספת ביחד עם האקדח שהוא רכש לפני שנים לא-מעטות.

בספרי החשבונות, השמות הללו לא הופיעו. הכסף ששולם בעד ההתייעצויות לא תועד בשום מקום. דני לא קיבל מהפונים אליו שיקים - ואלה גם לא הציעו לשלם באופן הזה.

ההוצאה ממילא לא הייתה יכולה להיות מוכרת לצורך ניכוי מן ההכנסה החייבת, אז מה הטעם בהשארת עקבות, כך הסבירו לעצמם, כנראה, כל הפונים אל דני.

תרבות 'הכסף האפור' פרחה תמיד - ולעולם תפרח.

גם הנותן וגם המקבל לא רוצים לשתף את רשויות-המס בעסקות הכספיות שלהם. דני ידע את זה - וגם הפונים אליו ידעו את זה. סוד ההצלחה של ההתייעצויות האלה היה באי-השארת עקבות. הבעיה היחידה של דני עם הכספים האלה הייתה כיצד להכניס אותם למחזור עסקיו.

מעת לעת זה צלח בידו, כמו בשעה שהוא רכש את דירת-הסטודיו בבניין-המגורים הסמוך, בקומה ה-25, או בעת שהוא רכש את האופציה לרכוש חלק נוסף בקומה שבה היה ממוקם משרדו כדי להרחיבו בבוא השעה המתאימה לכך, אבל בדרך כלל הוא היה צריך למצוא דרכים להעביר את הכסף לחו"ל - לחשבונות בנק חסויים שנשמרו בנאמנות עבורו.

תמר לא הייתה חלק מכל הקומבינות האלה. היא לא ידעה על דירת-הסטודיו, כשם שהיא לא ידעה על פעילויות אפלות אחרות של בעלה, אבל לעת ההיא זה כבר לא כל-כך היה חשוב לה.

דני השיב לה כגמולה בשתיקותיו הממושכות. הוא פשוט לא סמך על הדיסקרטיות שלה.