ההחלטה להתחיל לכתוב דווקא ביום כיפור, לא הייתה מקרית. יום כיפור, במשך רוב חיי הבוגרים, היה עבורי יום של חשבון נפש. יום בו כל שגרת החיים נדחקת הצִדה. יום של התבוננות פנימית, כאשר אני בוחנת את מעשי בשנה שחלפה, שוקלת את צעדַי ומייחלת לעצמי משאלות לשנה שתבוא.
יום הכיפור הזה שבו אני מתחילה לכתוב את הספר, שונה מכל אלה שקדמו לו. זאת כיוון שהשנה החולפת לא הייתה דומה לשום שנה אחרת בחיי. בשנה הזו כל זוטות החיים התגמדו, משמעויות השתנו ודברים נכנסו לפרופורציות אחרות.
בשנה הזו חיי השתנו לנצח. לקיתי בסרטן השד.
חיי נכנסו לסחרור שעדיין לא יצאתי ממנו. אני עדיין מסתובבת במערבולת, מבלי לדעת מתי יחדל הסחרור. עבר, הווה ועתיד מהולים זה בזה. עברתי - ואני עדיין עוברת - טיפולים קשים, וצפויים לי עוד ניתוחים ארוכים בהמשך.
ברגע זה, כאשר דממת החג שורה מסביב ורוח השכינה מרחפת ברחובות הריקים ממכוניות - חיי עומדים מנגד. אני מרגישה כילדה קטנה הניצבת מול מפל שוצף וגועש, איתני הטבע המשתוללים, חסרת אונים נוכח כוחות גדולים ממני, כאשר תקווה ואמונה הן הכלים היחידים שיש לי באמתחתי. זיכרונות ילדות מבקשים להתפרץ כהר געש שהגיע אל פרקו. כבר אין לאן לברוח, אין היכן להסתתר. האמת חייבת לצאת לאור. גם אם אומר אותה רק לעצמי.
אני מאמינה שגוף ונפש מושפעים זה מזה. גופי משלם עכשיו מחיר כבד על אותם זיכרונות ילדות שהושתקו שנים רבות. זיכרונות שהדחקתי במגירותיו האפלות של התת-מודע וסירבתי להתמודד איתם, מפחד שלא אוכל לעמוד בהם ואתרסק.
לא עוד.
החיים הוכיחו לי שהשתיקה גרועה יותר. הזיכרונות מתרוצצים כלואים בתת-מודע, לא מוצאים לעצמם מנוח עד שהם מפלסים את הדרך החוצה. והנה, גופי קורס מהעומס ומייצר סרטן. הסרטן היה אימת חיי. הפחד הגדול ביותר שלי.
וכעת כבר אין לאן לברוח, אין היכן להסתתר. אני יודעת שעבורי אין דרך אחרת מלבד ההתמודדות עם האמת.
עד תומה.
מבלי להשמיט ולו פרט אחד, אפילו הכואב ביותר. התמודדות עם כל מה שעברתי, גם אם זה יציף מחדש את הכאב. פשוט להתפשט ולהתבונן עירומה במראה מבלי להתבייש, לבחון את כל הדברים היפים, ואת אלה שפחות.
להוציא. לספר. לבכות. לעצמי ולעולם.
בלי חששות, בלי ביקורת. עלי ללמוד לקבל את עצמי כפי שאני. גם אם בסופה של ההתמודדות מצפה לי התרסקות. לאורך כל הדרך אזכור שאחרי הירידה מההר מגיעה עלייה. אחרי נפילה באות התרוממות וצמיחה.
התמונה הזו שלי יושבת מול הרופא ושומעת אותו מבטא את שחששתי מכול - סרטן - מלווה אותי כל רגע מאז. אחרי ששמעתי את המילה סרטן, אוזנַי נאטמו להמשך דבריו של הרופא, פשוט משום שלא רציתי לשמוע את ההמשך. אישי, שישב איתי בחדר ואחז בידי, הקשיב בהבעה מתוחה, ואני רק ראיתי את שפתיו של הרופא ממלמלות, ולא שמעתי דבר. גופי החל לרעוד. לבי החסיר פעימה. התקשיתי לנשום. בטני התכווצה. ניתוח, טיפולים, שמעתי מילים נזרקות ברקע. ישבתי קפואה, עד שהרופא סגר את התיק וביקש שאעשה בדיקות דם לקראת הניתוח. ניתוח דחוף. בעוד שבוע.
עולמי חרב עלי. גופי קפא. אפילו דמעה לא יכולתי להזיל. באותו יום, במשרדו של הרופא, עוד מבלי שבאמת הבנתי את המשמעות, יצאתי לדרך חדשה.
מאז, אני כמו הולכת ביער עבות שיש בו שבילים למכביר. כל שביל שאני פוסעת בו מוביל, בסופו של דבר, לדרך ללא מוצא. חוץ מדרך אחת. אין לי דרך אחרת מלבד זו - להעלות על הכתב את הכול, ללא צנזורה. לחשוף ולהיחשף, לשחרר את הנפש עוד קצת, בכל מילה שנכתבת. לשמור על האמת שלי.
לכתוב.
לעצמי, לעולם.
לכתוב.
עולות בי כל-כך הרבה שאלות. מה המחלה באה ללמדני? הרי הרבה תהליכים התרחשו בחיי לפני המחלה. האם יתכן שאני עצמי זימנתי אותה? האם אני באמת מאמינה שבן אדם יכול לזמן לעצמו מחלה כשם שהוא יכול לזמן לעצמו רפואה?
אני יושבת בפינת האוכל בבית שלי ומסתכלת סביבי. על השולחן המכוסה במפה לבנה עומד נר גדול. דרך החלון הגדול אני רואה את צמחי הגינה שפורחים בעונה זו. פרחים חדשים, צבעוניים, במלוא הדרם, ואני מרגישה כפרח נבול שזה עתה מנעו ממנו את החשוב מכול - את האור.
אני בולעת את הרוק ובזמן שיושבת וכותבת שורות אלו, המסקנה היא אחת - נראה כאילו כל חיי הובילו אותי לרגע ההוא, הרגע בו הודיע לי הרופא בפנים קודרות, "חלית בסרטן, את חייבת לעבור טיפולים אגרסיביים וניתוח". לעולם לא אשכח את הרגע הזה בו חרב עלי עולמי כמגדל קלפים. הרגע בו הבנתי שהמציאות משתנה מקצה לקצה. הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה: "האם אהיה מסוגלת להיכנס שוב לבית החולים, למחלקה האונקולוגית?!"
הרי שנים רבות מילדותי ביליתי במחלקה הזאת כשאמי חלתה. הייתי ילדה בת שתים-עשרה עם אמא חולה, והרגשתי אחראית להחלמתה. חשבתי שאם אהיה ילדה טובה, אמא תחלים ותחזור הביתה בריאה וחזקה כמו שהייתה קודם. בתי חולים היו אז שגרת יומי. טיפול כימותרפי אינו מושג
זר לי, והנה כריתת שד, אימת חיי, ממשמשת ובאה אל פתח דלתי. ואני, אחוזת בהלה וחלחלה, בתחילה מסרבת להאמין ואחר כך מתמלאת בכעס.
כעס על כל העולם, על אלוהים שנטש אותי, ובעיקר על עצמי. אני, שכל כך מאמינה בחיבור של גוף ונפש, מיד הפניתי אצבע מאשימה כלפי עצמי. במה שגיתי? מה במהלך חיי השתבש? האם הזנחתי את הבריאות שלי? האם שכחתי לשמוח מספיק? נתתי לדברים הפעוטים וחסרי החשיבות לנהל את חיי, והנה התוצאה. גידול. סרטני. גידול סרטני בגודל שבעה סנטימטרים, שהדהים את הרופאים בגודלו.
כעת, בד-בבד עם הטיפולים, כל חיי הנם שחזור של ילדותי. מצוקה בבית, אמא סובלת וכואבת וילדה אחת קטנה שחרדה לשלום אִמה ומתביישת לספר על המצוקה בבית. ילדה שמוותרת על דברים רבים כדי לרַצות את אִמה החולה, ובלבד שלא תרגיזה או תצער אותה.
ילדה שמפחדת - פחד מוות. חוששת, כבר בגיל שתים-עשרה, לאבד את היקר לה מכול. לאבד את עמוד התווך שלה, את מי שנתנה לחייה משמעות.
וגם אז, אני זוכרת את הכעס. על אלוהים, על המחלה, על חוסר הצדק, וגם עליה, על אמא שלא תמיד מתפקדת, אמא שבוכה במקום להצחיק, שמבקשת עזרה במקום לתמוך. רציתי שישמעו את הבכי שלי, את המצוקה שלי. הרי במובן מסוים איבדתי את אמי כבר אז.
אבא היה עסוק בפרנסת הבית כמעט בכל שעות היממה. הוא התקשה לראות את אמא בסבלה, התקשה לבקר אותה בבית החולים. אחותי הגדולה שירתה באותה תקופה בצבא, רחוק מהבית, ואחי הגדול ממני בחמש שנים למד בפנימייה צבאית. נשארנו בבית רק אמא ואני. נהגנו, היא ואני, לנסוע לבית החולים באוטובוס, ולחזור במונית, כי אחרי הטיפול אמא הייתה חלשה. ימים שלמים בילינו במחלקה האונקולוגית, שהפכה לכמעט בית שני עבורנו.
האחיות, הרופאים, החולים, את כולם הכרתי. היה לי תפקיד: לעודד ולרומם את רוחה של אמא. להזכיר לה כל הזמן שאסור לה לוותר. ובתוך כל זה הייתי צריכה לשמור על שפיות, לא לאבד אותה ולא לצלול. להמשיך לתפקד בבית הספר, בלימודים ומבחינה חברתית, ובעיקר להמשיך לתפקד בבית - לבצע את המטלות השונות, לשבת עם אמא ולהיות לה לאוזן קשבת. זה היה סוג של הישרדות. תפקוד בחיי היומיום, מבלי לשאול יותר מדי שאלות. עושים את שצריך לעשות. תומכים באמא, גם אם זה קשה מאוד, וממשיכים הלאה.
אמא אהבה לשוחח איתי. אולי משום שלא היו לה הרבה אלטרנטיבות אחרות. כשדיברה על המוות, הייתי מתכווצת במקומי וכועסת עליה אף יותר. איך היא יכולה לחשוב בכלל על לעזוב אותי וללכת?! יש לה ילדה קטנה לגדל, היא לא יכולה פשוט להיעלם מפה ולתת לי להתמודד עם החיים לבדי.
אינספור פעמים פניתי לאלוהים כששאלה אחת קטנה בלבי: למה? שאלה שנותרה ללא מענה, והיום היא שוב מרחפת מעלי. למה?
בכל כוחי ניסיתי להבין לעומק את המהות של כל זה, אולי אפילו לקבל. אך ללא הצלחה. רק כשהתבגרתי, התחלתי להבין שהשאלה הזאת אינה רלוונטית. הבנתי שהתשובה סבוכה מאוד. צריך להמשיך הלאה, ולא לעסוק בשאלות. כי התשובות אינן מובנות ברוב המקרים, ואולי בעצם אין תשובה של ממש.
אני מנסה היום לגייס את הכוחות ההם. שלה. שלי. אמי הייתה לוחמת, וזאת בלי הכלים שיש היום להתמודדות עם המחלה. ללא מטפלים הוליסטיים וללא המודעות שיש היום, היא, בהחלטה שקיבלה, פשוט עשתה שינוי. היא החליפה עבודה, החלה במסע קניות שלא נגמר לעולם, גייסה את השמחה שבה, החלה לחיות את היומיום ואת הרגע במלאות, ופשוט לא נכנעה לחרדות מפני המוות.
כילדה, לא העליתי בדעתי שמצבה של אמי לא פשוט. הבנתי זאת רק ברבות השנים. והנה אני שוב מוצאת את עצמי בבית החולים, רק הפעם משננת לעצמי את המילים שאמרתי לה אז חזור ואמור: "את תצאי מזה, את תעברי את זה, הכול יהיה בסדר".
שנים רבות חלפו מאז, אך אני מרגישה כמו היה זה רק אתמול. כאילו עברתי סטאז' אצל אמא, כדי ללמוד איך להתמודד בעצמי, עשורים לאחר מכן, עם מחלתי שלי.
והנה, ברגע זה, כשאני יושבת מול יומני ומשחזרת את שעברתי אז, אני מבינה שהדברים צריכים להיכתב ולהיאמר. עלי לעשות זיכוך נפש, השלמה, סגירת מעגל. ואין מועד משמעותי יותר מיום כיפור כדי להתחיל תהליך כזה.
זיכוך. היטהרות. נקיון הנפש. אני יודעת שמחיר החשיפה עלול להיות כבד. חשיפה בפני משפחתי, בפני בנותַי, ואולי בהמשך - בפני העולם. אך הגיע זמנם של הדברים להיכתב. בדיוק ביום הזה, של חשבון הנפש הדתי שלנו, אני מתחילה חשבון נפש עמוק עם עצמי, עם ילדותִי, עם ההווה שלי, עם עברי, ואולי אפילו עם עתידי.
אני יושבת כאן מול היומן, ומסכימה לשחרר. לשחרר את הבושה, את הסודות, את הכעס, את המצוקה, את הפחד. ולהתנקות. עם כל מילה אתנקה יותר מכל אלה, עד שאיוותר ללא רבב וכתם.
אני נושכת את שפתי. דמעה גדולה ושקופה מתגלגלת במורד לחיי. אני יודעת שמחכים לי ימים לא פשוטים, תהליך הכתיבה יחליש אותי בהתחלה, ואחר כך יחזקני. ההיזכרות במה שהדחקתי, פירוק ההכחשה, פרידה מסודות, עימות עם האמת. לא עוד שתיקה. אני נכונה ומזומנה לכל אלה, ובלבד שאשחרר את הסרטן מגופי. ואולי בהמשך אצליח לסייע לאנשים נוספים להיפרד מהסרטן שלהם ולבחור מחדש בערך המקודש ביותר:
החיים!!!
