שלישיית בית הכרם

בפתח ספרו "שלישיית בית הכרם", מציג אורן את הדמות המרכזית בַּסיפור - ברוך; צעיר ישראלי, כבן 26, הסובל מ"מחלה לא מאובחנת". בנוסף, חשבון הנפש שברוך עורך קרוב לחזרתו לישראל מארה"ב, חושף בפני הקורא את מצוקותיושל ברוך - הוא מֵיצר על האי-סדר השורר בחייו, הוא מתוסכל על שלא התקדם בחייו באופן ממשי ומועיל; הוא חש אכזבה מכך שההישג היחידי בחייו עד-כה מסתכם בלימודים חלקיים לתואר שני (עמ' 6-5). בהמשך מתברר לקורא שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים - 6 אוק' 1973 - ברוך סופח כקשר לגדוד חרמ"ש-מילואים ונשלח לחזית הדרום; קרוב לוודאי ש"המחלה הלא-מאובחנת" ושאר מצוקותיו הן תולדה של מה שעבר על ברוך בַּמלחמה.

ברוך מייצג תופעה פרטית - לוחם, אחד מיני רבים שחוו על בשרם את מלחמת יום הכיפורים. אבל ברקע מהדהד הפן ההיסטורי - שכן, בַּדיאלוגים שמתנהלים בַּספר בין דמויות מבני דור מלחמת יום הכיפורים ובני הדור הקודם - דור המדינה, פזורים רמזים למאפייני הלוחם, ובעיקר "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית", כפי שאלו נבנו לתוך תרבות היישוב והמדינה.

קווים לדמותו של לוחם מזווית הראייה של ברוך על עצמו

ברוך בוחן את התנהלותו כלוחם במלחמת יום הכיפורים. הוא קובע שהמנוסה שלו מהשוחה, כשהוא מותיר מאחור את חבריו הפצועים והגוססים, לא עלתה בקנה אחד עם הערכים שעל פיהם התחנך, שהכשירו אותו להכיר בחשיבותה של המטרה הקולקטיבית שלמענה הוא נלחם, ולהיות מוכן לשלם בחייו למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה. האירוניה מתגלה בעקיפין כשברוך משחזר מה שעבר עליו בחזית ומתייחס למודל ה"גבורה" שלו.

מתברר לקורא שבדומהלמרבית הצעירים בני דורו, גם ברוך מאדיר את כוכבי עולם הקולנוע - במיוחד את קלינט איסטווד וצ'רלס ברונסון - כוכבי המערבונים, דמויות מוחשיות ומוכרות לו היטב; גיבורים ש"אף פעם לא בורחים או נופלים" (עמ' 35-34).

בְּסיטואציה נוספת - המתרחשת לאחר שברוך מקבל מעטפה ממשרד הביטחון ובתוכה דף נייר דק - ברוך משחזר כיצד התגנב לְטֶקס הסרת הלוט מהאנדרטה לחללי הגדוד שלו, "חושש שמא יימצא כאן מישהו שיזהה אותו כמי שנטש את חבריובַּשוחה, כשהם פצועים ואולי גוססים" (עמ' 55). בהרהוריו על האפיזודה נרמז שבמהלך המלחמה הוא התנהל באופן המבייש את הערכים שעל פיהם התחנך. אך גם כאן יש אירוניה; שכן במקביל לבושה שהוא חש, ברוך מציג את מות הלוחמים בקרב כמוות לא-הרואי: מוות של חפ"שים (חיילים פשוטים, שהם אנטיתזה לגיבורי המערבונים).

השאלה היא: האם התנהלות זו של ברוך מייצגת תופעה פרטית העומדת בפני עצמה, או קולקטיבית, המאפיינת את בני הדור של מלחמת יום-הכיפורים?

סקירה קצרה על ההתפתחויות באידיאל "ההקרבה הפטריוטית" בתרבות היישוב והמדינה נחוצה בכדי להעריך את מי מייצג ברוך. לפי ההגדרה ה"יבשה", בכדי להגדיר מוות כ"הקרבה פטריוטית" נחוץ שיתקיימו תנאים מסוימים.

ראשית, הקרבה פטריוטית מחייבת הכרה בחשיבותה של המטרה שהפרט נלחם למענה, ובחיוניותה לקיום המדינה; שנית, בהקרבה פטריוטית גלומה ההנחה כי הפרט היה מודע לסיכון שנטל על עצמו והיה מוכן לשלם בחייו למען המטרה הקולקטיבית, ובמיוחד למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה שלו. הציונות אימצה והבליטה את המוטיב של 'הקרבה פטריוטית' בהישענה על התפיסה הלאומית הרומנטית שרווחה באירופה, לפיה ההקרבה העצמית אינה רק הֶכרח המציאות, אלא זו תופעה חיובית המובילה לגאולה לאומית.

בתרבות הישראלית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה, ההקרבה הפטריוטית הייתה ערך מרכזי. האידיאולוגיה הפטריוטית ביטאה את התפיסה כי ההתחדשות הלאומית בא"י תהיה כרוכה בדם, וכי המוות הבלתי נמנע של פרטים יתרום לַניצחון הקיומי של האומה. התפיסה שהקמת המדינה הושגה על-ידי הקרבת חיי הצעירים תרמה להאדרת דמותו של "הצבר הלוחם", ובאה לידי ביטוי בשירו המפורסם של נתן אלתרמן "מגש הכסף" (דבר, 9.12.1947).

אלתרמן מציג דמויות אנונימיות של נער ונערה עבריים הנופלים לרגלי האומה בעודם מצהירים: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." המטפורה הספרותית של מגש הכסף מדגישה את האפיונים המרכזיים של ההקרבה הפטריוטית: המטרה הנשגבת של קיום האומה, פעולת הנתינה שבמוות למענה, ומודעותם של המקריבים למענק שהם נותנים ולחשיבותו. ערכים של "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית" שובצו יחדיו בחינוך הפטריוטי.

עיון בחינוך הפטריוטי להקרבה וגבורה מאז תקופת היישוב מראה שהיו משובצים בו מיתוסים וסמלים, שנוצרו במגמה להפוך את קרבנות הדם לסמלי גבורה לאומיים. זה החל ממהדורתו הראשונה של ספר "יזכור", ובנפילתם של מתיישבים בהגנה על תל-חי (1920), שנהפכו למודל של גבורה ונכונות להקרבה עצמית. מילותיו של יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", מיצו את אתוס ההקרבה ומיתוס תל-חי נהיה לאבן פינה בחינוך הפטריוטי להקרבה.

רעיונות אלו עלו וחזרו בְּהתבטאויות של צעירים והוטמעו בתרבותם בשנים שקדמו להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. לדוגמה - לרגל יובל ה-50 למדינה, דיווחו מרואיינים בני 50, ש"החלום הכי גדול שלהם כבחורים צעירים היה להיהרג בקרב עם כומתה אדומה למען המולדת".

ברוך, מבני דור מלחמת יום הכיפורים, הוא תוצר של החינוך לגבורה והקרבה פטריוטית. מלבד הרהוריו על התנהלותו בחזית, ברגע של "אמת" הוא מצהיר בפני חברים שהוזמנו לחגוג יחד בביתה של גרושתו שהוא גבר שצריך להתפרנס אך בעת הצורך עליו "להיות לוחם ולמות בקרב".

בַּחינוך להקרבה פטריוטית בְּאמצעות הספרות העברית והתיאטרון, נעשה שימוש נרחב בְּמוטיב עקדת יצחק וסמליו, כמטפורה להקרבה. עם מוטיב זה הזדהה דור מקימי המדינה. מצב המלחמה העלה את ההזדהות שלו עם הסיפור התנ"כי של עקידת יצחק, שבמרכזו דמות אברהם, אבי האומה, הנדרש לעקוד את בנו כמבחן לאמונתו.

הפְּנִייה לעקידת יצחק כמודל מיתי אופיינית לתקופות היסטוריות שבהן סבלו היהודים מרדיפות שהביאו לידי נכונות למות למען קידוש השם, כפעולה המפגינה את עוצמת דבקותם בדת. תרבות המדינה שבדרך המשיכה את המסורת היהודית וחיפשה מודלים מן העבר לצורך פירוש ההווה, על-מנת להתמודד עם קשייו.

אחד הקשיים שבו נתקלו האבות - דור החלוצים שהיו רגילים לראות את עצמם כמגשימים - היה כשהם נהפכו להיות אלה השולחים את בניהם לשדה הקרב. כשנוכחו שהצעירים מוכנים להקרבה עצמית רווח לדור האבות משום שבתפקידם זה, בניהם מפגינים נאמנות לדרכו של דור החלוצים. פרשנות זו העניקה משנה תוקף להבנת ההווה, שכן זיכרון נכונותו של אברהם להקריב את חיי בנו, כאשר נדרש לעשות זאת שימשה תמרור מרכזי לצורך כך.

המציאות המיידית השפיעה על הפרשנות של מיתוס העקידה עצמו. בתרבות הישראלית, שבה לא המורשת הדתית אלא הלאומיות תפסה מקום מרכזי, ההקרבה הפטריוטית, הייתה גרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם. גרסה זו של העקידה אף הרחיבה את תפקידו של יצחק והוא נהפך לשותף פעיל בַּנכונות לַהקרבה ובמימושה. בגרסה זו ניכרת הסכמתם ההדדית של האבות והבנים. היא העצימה את הסולידריות החברתית שהייתה קריטית במיוחד בתקופה שבה האומה החדשה נאבקה על קיומה.

ברם, המעמד ההגמוני של הגרסה החילונית-פטריוטית של עקדת יצחק החל להתערער מסוף שנות ה-60 ואילך. מלחמת ששת-הימים וההתגייסות הכללית למלחמה, שבה היו שותפים גם חיילי מילואים מחוץ-לארץ שחזרו ליחידותיהם כדי להשתתף בהגנה על המולדת, העידה על הפנמתם של ערכי הגבורה וההקרבה שעליהם חונך הנוער העברי מתקופת היישוב ואילך. אך עם סיומה כ"ניצחון גדול" החלה מגמה חברתית חדשה של התעניינות בצורות ההתמודדות של הפרט עם חוויות המלחמה. לוחמים מבני הקיבוצים בעיקר, תיעדו את חוויותיהם בקובץ שיצא לאור ב-1967 שכותרתו: "שיח לוחמים".

ז'אנר שכזה היה תופעה לא מקובלת עד אז, והוא נתפס כ"וידוי" של לוחמים. במובן זה, הוא גם חשף את הפער בין הדימוי ההרואי של החייל הישראלי, המודגש על-ידי השיח הפטריוטי, לבין החוויה הפנימית של המלחמה והתהיות בעקבותיה, המודגשת בשיח לוחמים.

הייתה זו ההתקפה הבלתי צפויה על ישראל ביום כיפור 1973 שגרמה למשבר עמוק ומיידי. תגובת ההלם הציבורי והאישי על המלחמה ועל היקף ההרוגים והפצועים, כמו גם הספקות לגבי יכולתו של צה"ל להדוף את צבאות האויב בימים הראשונים למלחמה ומֶשך הקרבות, עמדו בניגוד בולט למלחמת ששת-הימים. התווספה לכך ההכרה בריבוי הנפגעים מהלם-קרב ואווירת האבל והשכול שהגבירה ביתר שאת את המודעות להשפעותיה ארוכות-הטווח של המלחמה על החיילים ועל החברה בכללותה.

מלחמת יום-הכיפורים, אף-על-פי שהסתיימה בניצחון, נקבעה בזיכרון הציבורי הישראלי כטראומתית. לראשונה בתולדות המדינה הופנתה ביקורת ציבורית חריפה כלפי ההנהגה המדינית והצבאית עלמה שנתפס כמחדל מודיעיני ומדיני לפני המלחמה והיערכות צבאית לקויה לקראתה.

בעוד שחווית הטראומה במלחמת יום הכיפורים הייתה משותפת לכלל הציבור, רבים מקרב הלוחמים הגיבו בדחיית המציאות ובחיפוש אחר פתרונות חלופיים ל"מצב המלחמה" אליו נקלעו. למרות שהאדירו את עוז הרוח והגבורה של צה"ל במלחמה - ההפתעה, הזוועות, הליקויים, הקרבנות הרבים, הזעקות לעזרה במכשירי הקשר שלא נענו, והשבויים הרבים גרמו להם לראות ב"מצב המלחמה" נטל בלתי מוצדק שהונח על כתפיהם על-ידי "דור המדינה".

תחושות האכזבה והתסכול ממצב המלחמה והימשכות הסכסוך, תרמו להתערערות דמותו המיתית של ה"צבר", שאומץ-ליבו ונכונותו למות למען המולדת היו מאפייניה החשובים. הן תרמו לראייתו המחודשת של יצחק כקרבן סביל, ולעלייה בביקורתיות כלפי האב המקריב, כמי שמייצג את ציפיות החברה לגבורה ולהקרבה וכופה אותן על בנו. בספרו, נעזר אורן בדמותו של ברוך, בתהיותיו ובתחושותיו כ"לוחם" ב-73', כדי להמחיש כל זאת. במובן זה, ה"מחלה הלא מאובחנת" של ברוך היא מנת חלקו של הדור שלו, בעוד דור המדינה ממעיטים מחומרתה עד כי אינם מסוגלים לאבחן אותה - פוחדים "שהצעירים האלה עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם. בטעותם אולי..." (עמ' 138)

אתוס הלוחם ואתוס ההקרבה, שאיחדו לפנים את התרבות הפטריוטית הישראלית, שוב אינם נתפסים כמובנים מאליהם. את הסדקים באתוס ממחיש הספר בַּסצינה המתארת את המעבר של ברוך למקום מגוריו החדש, כאשר קותי - מבני דור המדינה - נוהג ברכב. במהלך הנסיעה, ברוך מהרהר ארוכות בינו לבין עצמו על מערכת היחסים בין קותי ובני דורולבין דור מלחמת יום הכפורים. מסתבר שיש לו בטן מלאה כנגד דור המדינה ובמיוחד כנגד ה"אני מאמין" שלהם, "השיטה", בלשונו של ברוך מתוארת בבוטות.

זו שיטה "שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי... אלא רק אותם דברים שכולם אומרים". בתוך תוכו ברוך נוטר להם; בעיניו, זהו "דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם...". גם אלו שלא ניצלו אותם "מעולם לא הביעו דעה משל עצמם... (נהפוך הוא) - הם כל-כך התרגלו להסכים, ובמין הנהון ראש רדום קצת, מרפרף; כך שהם לא הרגישו איך שהראש נע מעצמו בעקבות כל משפט שנאמר על-ידי אחד מהמנהיגים המקובלים או אותם אנשים שהוגדרו כחשובים... שמשום מה הרשימו אותם מאוד" (עמ' 139-138).

ההתרסה של דור 73' כנגד ה"שיטה" של דור המדינה מתוארת בספר גם בסצינה המתרחשת בחזית, שבה נזכר ברוך - "הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו... זרק לכל הרוחות את הקפל"ד, חבש את כובע הבייסבול הכחול שאמו שלחה אליו מניו-יורק... ובחזיתו הוא רשם 'אני ברוך, הבן של עבריה'... כאילו אמר: אמא, אני הולך למות למענך את תהיי המולדת האמיתית שלי..., ו[אז הוא] נבח על הקצין שהעיר לו על כך, 'אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי.'" (עמ' 285-282).

תובנותיו של דור מלחמת יום הכיפורים, המיוצג בַּספר על-ידי ברוך, השפיעו על פרשנות מיתוס העקדה התנ"כי. דורזה הפך על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של המיתוס. המציאות המיידית שחוו במלחמה ושאותה הם דחו כנטל על כתפיהם, גרמה לדור 73' לדמות את מצב המלחמה ל"עקדה נצחית". דור 73' טיפח ראייה מחודשת של יצחק כקרבן סביל והטיח ביקורת כלפי האב המקריב, כמי שכופה על בנו את ציפיות החברה ל"גבורה" ו"הקרבה".

יתרה מכך, לוחמים שחוו את זוועות מלחמת יום הכיפורים, התריסו כנגד דור המדינה, וטענו כלפיו שהוא נחוש להנציח את "מצב המלחמה" ושהוא עושה שימוש ציני בערכים כגון "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית". ההתרסה שבְּדימוי העקדה הנצחית והאמירה בו - שהסכסוך אינו דטרמיניסטי ושמצבם הבלתי אפשרי של דור מלחמת יום הכיפורים נכפה עליהם - שיקפו את התחושות שעוצבו במלחמה וסייעו לדור מלחמת יום הכיפורים להתמודד עם ההשלכות שלה והמציאות הקשה.

חשוב מכך, תובנותיו של דור זה תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי ובאמצעותן הם בידלו עצמם מדור המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה של דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", ובַספר הם מומחשים בְּסצינה דרמתית ובוטה: ברוך הוזמן לטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי גדוד חרמ"ש-מילואים. עם הגעתו הוא מתבקש לחתום בספר הגדוד והוא רושם: 'חרמשו של מלאך המוות'. רק לאחר מעשה הוא עומד על מלוא המשמעות של האמירה הגלומה במשפט שכתב, ונחרד; לא בטוח אם יש לו זכות לדבר בשמם של אחרים, ובמיוחד בשם החללים, ולייצג את הדור שלו ולהביע בשמו תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם, התובע מהם לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות הביטחוניות שלהם (עמ' 56-55).

לסיכום, 'שלישיית בית הכרם' מזמן לקורא רגעי עונג מהכתיבה העשירה בדימויים ותמונות חיות שרשמיהן עשויים להעסיקו זמן רב אחרי שקרא את הספר. במיוחד נהניתי מהיכולת של אורן, מלוחמי 73', לגעת במאפייניו של הדור שלו, דור מלחמת יום הכיפורים - או "הדור השני", כפי שהוא מכונה בספר. זהו דור שהעז למתוח ביקורת ולומר "לא" לדור המדינה, זהו דור שבידל עצמו מהדור הקודם לו כשהוא מגדיר את הדוקטרינות הביטחוניות שלהם, שהובילו ל"מצב המלחמה" כלא מציאותיות. זהו דור הפוסל את הגישה שמצב המלחמה הינו דטרמניסטי ועושה זאת באמצעות פרשנות מחודשת למיתוס העקדה, שכותרתה: "עקדה נצחית".

עם זאת, זהו דור שלא התגבש כראוי אלא נותר "תקוע", במובן זה שהשלב בחייו של דור סוציולוגי זה, שבו אמור היה לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה. מצב התקִיעוּת המאפיין את דור מלחמת יום הכיפורים מומחש בַּספר בַּאינטראקציות בין ברוך ודמויות מבני דור המדינה, כגון אימו וקותי - שלעיתים תכופות העירו לו והציקו לו על שאינו עושה משהו ממשי ומועיל; רמזו לו ואף התייחסו ישירות ל"תקיעותו". הספר ממחיש זאת היטב באחד הדיאלוגים, כאשר אמו של ברוך שואלת אותו: "אז מה אתה רוצה עכשיו ברוך?" הוא מתרגם לעצמו את דבריה כאילו היא שוב שואלת: "למה אתה תקוע כל כך?" (עמ' 139) וברוך אינו משיב לה;

בתוך תוכו הוא מאשים את הדור הקודם - הדור שלה - בַּ"תקיעות" שלו. את "תקיעותו" מתאר ברוך לעיתים במונחים של "הֶעדר" ו"החמצה" בחייו, שלא באשמתו, כפי שממחיש זאת אחד המשפטים המשמעותיים ביותר בספר, הגם שהוא קצר יחסית: "אין לי וגם אולי לא היה לי אף פעם מקום שהוא באמת שלי", אומר ברוך לחברו אהרון. (עמ' 27). ואולי יש בהתבטאות זאת כדי להעיד לא רק על תחושת ה"החמצה", המסומלת במילים "אין לי מקום שהוא באמת שלי" - כשלעצמו, מסר קשה. אולי דבריו של ברוך מתייחסים למצבם הנפשי של מרבית בני הדור שלו, שגדלו בצילו של דור המדינה???