תרנגולת עיוורת

חני תבין מתה בבוקר שאחרי היום המאושר בחייה. האם זה אומר שהיא מתה מאושרת? בחודשים האחרונים לחייה הייתה ספונה במיטתה הענקית. ערימות ספרים מימינה ומשמאלה. מחברות, כלי כתיבה וגם מחשב. כשלא הייתה במיטה היא ישבה במרפסת.

קהל עצום ליווה את ארונה. חלקו חשב שהיא מתה מטרשת נפוצה. בחודשים האחרונים, היו שטענו, כי ראו אותה נתמכת בקירות ביתה ואפילו נפלה פעמיים. וזה נכון. והיו לה בעיות בשרירי העיניים.

היו שזכרו שלפני שנים הייתה חולה מאוד. היה לה סרטן. אולי חזר? אבלים אחרים שליוו אותה, לחששו שזה בגלל הספרים. איך ספרים יכלו לגרום למוות? מה היה בספרים הללו שגרם למוות פתאומי כזה? אולי רק נכדתה יפעה תגלה. יפעה מצאה דברים שסבתה כתבה לפני מותה. יומן? רשימות? מכתב? גם זה עוד לא היה ברור.

שם, במגירת המטבח, מתחת למגבות היא מצאה את הטקסטים, לפני ארוחת הערב. מישהו החביא שם את הדפים בכתב ידה של סבתה. האם היא בעצמה? האם רצתה שמישהו ימצא את זה? הרבה שאלות העסיקו את יפעה. שאלות שהסיחו את דעתה בהלוויה, וגרמו לה לפסוע לצד כולם, מחוץ לזרם המרכזי. מבחינתה זו לא סתימת גולל, יש לה כמה עשרות עמודים שמחכים לה בבית וממשיכים את קיומה של סבתא. היא נוכחה בהלוויה אבל בכל הוויתה חיה את הדברים שקראה לילה קודם לכן:

יקרים שלי, לא תאמינו. גם לי קשה להאמין למה שהיד כותבת. אני הולכת לחפש את עצמי. כן. בגילי. לא על הר קרח ולא על אי-בודד. לא בהודו ולא בדרום אמריקה. יש מי שצולל למעמקי הים ויש מי שמסתכן וחודר לבטן האדמה או ללוע הר געש עשן, שדבר שם אינו צומח.

גם אני מסתכנת. צוללת למעמקים. גם שם רותחת החומצה ותוססת. אבל אני בבית, מאושרת שאני עושה את זה. הכי מתאים לי בבית.
"יקרים שלי". ברבים. ככה נפתחו הרשימות האלה. סבתא פונה אל כל המשפחה, הרהרה יפעה. היא הרימה את מבטה, סוקרת את סביבתה ומקשיבה. דווקא הקרובים ביותר טענו בתוקף שחני לא הייתה חולה כלל. שבריאותה הייתה מצוינת ורוב הזמן ממש קרנה, כאילו מצאה אוצר. אבל איש לא חלק על כך שאנשים בריאים לגמרי לא מתים פתאום. אפילו שתי אחיותיה לא בדיוק הבינו מה קרה. יממה שלמה שכבה גופתה במקרר של חברה קדישא. בנה אלירם סיפר שחיוך היה שפוך על פניה של אמו. שמץ חיוך שפוך גם על פניו של רובי, בעלה. אומרים עליהם שאין, פשוט אין עוד זוג כזה.

בנר שני של חנוכה בדרכנו למסיבה, קפצנו, אבא ואני למרכז המִחזור השכונתי. ידינו עמוסות עיתונים, בקבוקי פלסטיק וקרטונים. ליד מתקן המִחזור שכנה בנחת ערימת ספרים מסודרים בפאת המדרכה. לא ראיתי אותם מבעד לערימות הזבל שנשאתי.

נתקלתי בהם והשתטחתי אפיים ארצה. הקרטונים התפזרו, העיתונים עפו ברוח, הבקבוקים התגוללו ברעש. כואבת כולי אחזתי בקרסולי. מנסה לשאת את הכאב בגבורה. הבטתי בערימת הספרים שהתפזרה. היו שם שמונה ספרים. כולם בכריכה רכה. ספרים המיועדים לסטודנטים לפסיכולוגיה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. התחלתי לחטט, מעלעלת בין דפיהם, שוכחת את כאבי. בינתיים הלך הקרסול והתנפח. החתך החל לדמם. רובי רכן מעלי מודאג. אבל אני, אחוזת קסם, לא יכולתי להניח להם. כמו הבקבוק בסיפורה של אליס, הספרים הם שהורו לי מה לעשות בהם.

ההלוויה נדחתה עד שיפעה, נכדתה של חני, ואמה ענת, יגיעו מעבר לים. אחותה של חני, עליזה קליגרמן, הגיעה אף היא מארצות-הברית, חווה, אחותה הצעירה, הגיעה עם בעלה, ברנרד ליקי, מסן-מרטין - אי-בקריביים.

בצהרי היום שלפני ההלוויה, נסע אלירם, אביה של יפעה, לשדה התעופה לאסוף אותה ואת ענת גרושתו אל בית הוריו. רובי לא הירבה במילים אבל חזר לחבק ולנשק את יפעה שוב ושוב. חופן את פניה בשתי ידיו ומביט בה בפליאה. זאת נכדתו הראשונה ועד כה גם היחידה, הילדה המוכשרת שלומדת מוזיקה בג'וליארד בניו-יורק. ניכר בו שהוא נרגש. הוא אחז בידה והושיבה לידו.

גם ענת חיבקה ונישקה אותו ואת אחיותיה של חני, שהגיעו בערב ההלוויה. יפעה סירבה להזמנתה של מאיה לשבת אִתה קצת בחדר אחר, והעדיפה לשבת ולשתוק ליד סבא. שערו השחור השזור פסים בודדים של שיבה נוגע בשיפעת שערה.

"בת כמה את?" שאלה נסטסיה מנהלת משק הבית, וקִרבה אליה מגש מלא כוסות לימונדה. נסטסיה טיפלה בכל ענייני הבית עד הרגע האחרון, ועתה נשארה לטפל ברובי ובמשפחה שהתקבצה מרחוק.
"מה?..." אמרה יפעה כשהדמעות חונקות את גרונה. איך יכול להיות שסבתא איננה? החומרים שחני כתבה, כאילו חיכו רק לה.

היא ידעה שיהיה עליה לתת אותם לרובי ולאחרים, אבל בינתיים ביקשה אותם רק לעצמה. היא נמשכה אליהם בעבותות קסם. הם נתנו לה מה שכה הייתה זקוקה לו - עוד קצת זמן סבתא. היה כבר ערב, ערב שלפני הלוויה, כשיפעה פתחה במקרה את מגירת מגבות המטבח, היא חיפשה כף גדולה לסלט שהכינה לארוחת הערב, ומבטה שוב נח על הדפים. כתובים היו בכתב יד צפוף על שורות מודפסות. היא התיישבה תחתיה בפינה וקראה:

למסיבה לא הגענו. לחדר מיון דווקא כן. אבא התעקש, אתם מכירים אותו. צילום, קיבוע ותפרים הייתה מנת חלקי, ועם הוראה לנוח במיטה חזרנו הביתה. כל מה שהיה קודם לכן - חדל. נשארו רק הספרים - ואני לא משתי מהם. ככה, פתאום התוודעתי לאפשרות שיש בי כל-כך הרבה מתחת לפני הקרקע, ושיש כוחות בלתי מובנים שפועלים בי - נגדי. מפחיד! ויחד עם הגילוי הזה, באה הידיעה המנחמת שיש לאדם יכולת לחולל שינוי.

וואו! כאילו המלאך גבריאל הניח אותם שם למעני. אולי אפילו ישות גבוהה יותר. לפתע כוכב הלכת היציב שהייתי, סמל השגרה, סטה חדות ממסלולו הרגיל.

כשנפיחות הקרסול חלפה ניסיתי לחזור לחיי הרגילים. באמת, ניסיתי. אבל לא יכולתי לעבור לסדר היום. לא יכולתי להמשיך הלאה כאילו לא נפקחו עיני לראות את עיוורוני. לא ידעתי מה לעשות ובמקרים כאלה ברור לי שעדיף לא לעשות כלום. לפחות עד שאדע בדיוק מה לעשות.