כאילו עשתה המחברת תיקון לעצמה, כאשר שלפה "ילדים דחויים" אלה שלה ממקום שבְיַם ועשתה להוציאם לאור. אני מאמין שבכל אותן שנים שחלפו על הדפים האלה, הם הציקו לה בתוכה, והיא חייתה בציפייה לא נעדרת לבטים ליום בו תוכל לגאול אותם. טבע הדברים שמה שנכתב לא יכול להישכח כל עוד הוא קיים, ומגרות חשוכות לא יכולות להשכיח יצירות שנכתבו, בלי הבדל איך ומתי הייתה לידתם.
אפילו חומר שכבר נדפס, משמעיינים בו יש תשוקה לתקן בו דברים, ומה עוד שהדברים האלה תקפים מאוד לגבי חומר שלא הגיע לדפוס, נדחק מסיבות שונות או סתם בשל אובדן עצות או דרך נשמר לימים יבואו. אנו עדים ליצירות שראו אור, ובמהדורות חדשות מוצאים לא פעם יוצריהם לנכון לתקן דברים. זה בא עם הראייה המתחדדת, עם התובנות המתגבשות בחלוף השנים. בעיקר עם המרחק מהיצירה ותחושת האוביקטיביות שמחזקת ביוצר עצמו ואת יכולת השיפוט שלא הייתה מנת חלקו בעת הכתיבה, ואומר שאינה אמורה להיות חלקו גם לאחר-מכן. השיפוט שלאחר הפרסום בכל מקרה שייך לאחרים, וכבר נאמרו הדברים.
אבל חומר גנוז מוסיף לנשום. שוב נוגעים בו, שוב מעיינים בו ומחזירים למגירה, שוב נאנחים את אנחת שִבְיו. חומר ישן הוא נוסטלגיה, והשאלה האם מוצדקת עובדת פרסומו של חומר ישן בשלב כלשהו אינה יכולה להיענות על-ידי איש מן החוץ. כי אין כאן עניין של צדק, גם לא עניין של כדאיות. העניין הוא עניין הרגשות כלפי אותם דפים ישנים שהיו ואולי עודם חלק מנפשו של הכותב. וכל כותב לנפשו, ומה שהוא חש בפגישה מאוחרת עם עצמו. ובאשר לספר גופו, הרי תשעה סיפורים שונים יש בו ואזכירם בקצרה:
"כוחה של צוואה רוחנית" מספר על אב שהנתינה שלו לבניו תמה והם רחקו ממנו. או-אז הבטיח להוריש להם נכסים כדי שיטפלו בו היטב בזקנתו, אך לאחר מותו התברר להם, כי לא הוריש דבר מלבד התובנה שהותיר אחריו.
ב"העץ האהוב", מובאים רחשי נפשו של ילד מתבודד שמצא מקום מנוחה ושלווה בצלו של עץ ענק עתיק, וכך מוסיף עד בחרותו להתבודד מתחתיו, תוך שהוא חש קשר מיסטי אליו, מה שמותיר אותו לאחר הכל בבדידותו.
ויולה, בסיפור "הבת המאומצת", היא ילדה מאומצת שרק עם ידיעתה על היותה מאומצת היא מבינה מדוע כל שהורעף אליה על-ידי הוריה ועל אף הפינוקים החומריים להם זכתה, לא מצאה חום ואהבה בחיבוק הדוב שחיבקו אותה.
"ימיה הספורים של יוהנה" הוא מסה ארוכה ומעט סוריאליסטית על מהות החיים והמוות, ובה מככבים אלה שאבדו: בן שהלך לעולמו והאֵם מבכה את השינה הנצחית שלו, ואישה צעירה חולת כליות שהלכה לעולמה גם היא טרם זמנה. כל זה בצל איומן של מלחמות שבאות והולכות, בארץ ובעולם.
"שנים של ציפייה" הן השנים שבן ציפתה לשמוע על אהוב עברה שנעלם, וכעבור שנים מגיע איש זר אל דלתה של האישה ומגיש לה צרור של מכתבים שנכתבו ולא נשלחו אליה. מי שכתב אותם כבר לא חי, אבל מכתביו צפויים להשיב לה את שנות הרגש שאבדו לה.
"חיי ילדותי" מספר על ילדותה של ילדה מרדנית, תחושותיה ותפיסתה ליברליות בעוד משפחתה שמרנית, שנמנתה עם קבוצה מיוחדת של נוער המושבה כשוחרת מדע ורוח, אך על-אף המתנות המפנקות שהעניקו לה, היא ידעה מעולם להוקיר לאוהביה טובה.
גם אהבת הארץ והציונות לא נעדרים מהסיפורים, כך "גורלו של אדם" מביא את הפרק הזה לספר.
אורית הייתה צברית יפה, מי שהביאה בהיוולדה אושר רב להוריה. באותה עת של שלטון מנדטורי בארץ, מובאות התנכלויות הערבים כמשתלבות בשנות נעוריה, ובחייה שנעשו כואבים משאסרו הבריטים את הוריה.
"מכתביה של נילי", הוא סיפור אהבתה הצעירה של נילי שהתאהבה בנער יפה תואר שפרט על גיטרה בצאתם לטיול מטעם בית-הספר, והיא חשה עצמה ממוגנטת אליו ונגררת אחריו, אלא שהיה עליו להיפרד ממנה יום למחרת ולהיות רק זיכרון.
הסיפור האחרון, "נפתולי חיים" הוא מונולוג של מי שמתכנס לתוך עצמו ומסתגר, ומניח לבדידות להשתלט עליו ולבדל אותו. כאשר הוא פוגש בהתהלכותו עץ ואינו מהין לקטוף ממנו ענף בגלל מה שחש אליו, מזכיר בכך את הצעיר שקשר נפשו לעץ בסיפור השני בספר.
גב הספר מסביר, כי "הסיפורים בספר 'אפיקי הלב' מאת כרמית רינצלר, מבטאים געגועים כואבים לדמויות ולמקומות מתקופה אחרת. זהו קובץ סנטימנטלי שכתבה הסופרת לפני הרבה שנים".
אכן כך, ולידתם של סיפורי הספר, אפוא, הייתה רחוקה, עוד מתקופת נערותה של המחברת. ברור לי בלי שום ספק, שהטקסטים לוטשו לפני הדפסתם, אף מורגש שנעשה ניסיון לבגר אותם, מבחינת הטקסט שלהם. על-אף זאת, היות שמועד כתיבתם של הסיפורים הוא שנות צעירותה של המחברת וזאת הרוח הנטועה בם, יכולים אלה להיות מכוונים לדור הצעיר, לבני העשרֶה.
עם זאת עליי לומר, שלא חסרה בסיפורים מלנכוליה, גם לא שפה מליצית למדיי, ולפי כך מתבקש מאותם נערים ונערות שיקראו קשב מספיק להגיגים שמתלווים לסיפורים ושאר רוח לקרוא דברים, שלא פעם באים מנפשה המהורהרת והנוגה של הכותבת - דברים שבחלקם דומה שהם מופנים על ידה היישר אל נפש העולם, אולי בחזקת נשמות כלואות שטורדות בה, שהיא יכולה עכשיו לבוא ולשחרר אותן מן המגרות שפעם בנעוריה נעלה עליהן.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
