אפרת הייתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת–נעוריה נתפרה על-פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום–אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.
צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור–יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהייתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי–הבשמים של דמשק.
כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת–עשרה ושתים–עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו - צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן - עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.
ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד - יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.
שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית–הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לְמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי.
אפרת שמעה את אביה,
הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה - ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.
ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני–הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.
כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו - כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.
תכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:
"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער–רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי" הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.
לֵמוּאל בן התְשוּאל בן זוּבִּי הגלילי - קברו בצפת משמש עד היום מוקד השתטחות ותפילה לגנבים וללוקחי שלמונים, בעיקר מקרב הסקטור הציבורי וממיגזר אוכלי קטניות בפסח המבקשים לטהר את שמם מבלי לבוא על עונשם. ממני, המלביה"ד.
נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה: "את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם". "אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל - תחזור המגיפה, חס- ושלום, ותפיל בנו חללים".
אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והייתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:
"יא בַּנַאת–אִלעֵין - הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! - אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"
כבת ארבע-עשרה הייתה אפרת הצפתית, ויפהפייה - שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.
המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת–הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב - אם אין גורלה בארץ–הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.
ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית–המקדש ייבנה!"
אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה - באים עליי עכשיו בחלום..."
ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.
רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.
מיום שעמדה על דעתה הייתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי–שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה - חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן, שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.
יום אחד ביקר בבית–אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל, שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ–ישראל בשנת תקנ"ט, ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון–אפריקה וטורקיה, לאסוף תרומות לבני–עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה - והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ–ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַטורקי כדי לקרב את הגאולה - ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית–המקדש.
"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על
הארץ?' - 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' 'האם באמת אין הטורקים עושים דבר למענה?' 'שום דבר לא, הוד מעלתו." 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים.
חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. ממני, המלביה"ד
1799. ממני, המלביה"ד
היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.
"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי–מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'
"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פרסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.
"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַטורקי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך-שמו - יקרב את זמן גאולתנו!"
על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר - הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"
"אמת", נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."
"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא — אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על-מנת לקבל שכר - אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ–לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא - אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה".
"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים", אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד
כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. ממני, המלביה"ד
מגולה לגולה - מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים".
וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לטורקים על-מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש - והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה - ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.
הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה טורקית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.
הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"
על כך לא הייתה לו תשובה.
שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. ממני, המלביה"ד
המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן–זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.
כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם - במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:
"צְבִי"ק!"
מעשה הנס המְצַמֵח יש–מאין נמשך - לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור - וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.
וכל אותה עת עיניו הכהות של המשולח סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות - נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.
אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה - ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאם לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז הייתה מאמינה שיש גם בכוחו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."
לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של המשולח סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.
למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש - וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא המשולח סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.
בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד–חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.
יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו - ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות - מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת–ענק גלשה מאפה.
בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.
גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח - מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"
בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת - יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ–לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך — וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר.
בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת - "בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' - ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי–רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' - והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!" - עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.
אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר המשולח סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.
שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם - שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...
והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות. הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו המשונים של המשולח שחור-הזקן. אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.
"את תהיי מלכת היהודים", מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.
ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.
מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחורי-זקן, פצועים, ניחרים בצמא, עומדים ומריעים:
"תחי אפרת!"
"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה"
"תחי מלכת היהודים!"
קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו - וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה - אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד הטורקים.
אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן - בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז - אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב הטורקים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז - הו, היא הייתה נותנת להם יד! הלוואי שהייתה נערה–בגילה לפני שלושים–וחמש שנה - ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות - לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת–החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות–סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.
ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת–הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:
"פה מלון אורחים".
הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות - פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כסאות-עץ.
פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון - כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר - והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה / יה בנה, יה בנה / בית–המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"
ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש–סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.
אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול–מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:
"אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."
"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"
"וממה תיז אש אפר–א–א–א–ת?"
"תיז אֶמַכּ!"
"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"
"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ–מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן הטורקי"
"אָלַה–הוא בֶּלַע–הוא! תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות" וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן - הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:
"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."
וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה - ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
