סיפור אמיתי (פרק 56)

רותי, לאחר כמעט שתי שנות שירות צבאי, ועוד כמה ניסיונות לא-לגמרי מוצלחים עם גברים מבוגרים ממנה, עד שהיא פגשה במקועקע שלה, כבר לא הייתה מה שהיא הייתה ביום שבו היא התגייסה.

הרבה עבר עליה מאז שהיא התנתקה מן הבית של אביה - ועברה להתגורר בדירה שכורה. חיי-הלילה של תל אביב עשו אותה מחוספסת למדי. היא למדה שלא להתבייש בכפות ידיה ארוכות-האצבעות. היא אפילו טיפחה את ציפורניה - וצבעה אותן בסגול בוהק. הרבה גברים, היא מצאה, דווקא אהבו נשים גדולות-מידה, מוצקות, שיודעות לעשות שימוש עתיר-דמיון במה שהטבע חנן אותן בו. הם, בעיקר, אהבו את מה שהיא ידעה לעשות באצבעות ידיה - ובכפות רגליה הענקיות.

רותי, להפתעתה, מצאה הרבה הנאה בשליטה שהיא רכשה בגברים. גם החזקים שבהם, רבי-הכוח והעוצמות הכלכליות, או הפוליטיות, הפכו לרכים ולכנועים, בזרועותיה. חלק מהם היא זיהתה מתוך קריאה בעיתונים - אולם היא מעולם לא הסגירה בפניהם את מה שהיא ידעה עליהם. גם הגברים, אגב, לא ידעו דבר על רותי. הם הגיעו אליה, לדירתה השכורה, והתמכרו ליכולותיה בכל מאודם. הם קיבלו אצלה את מה שהם, כנראה, לא קיבלו בביתם. הם רצו עוצמה נשית, בוטה, קשוחה, חסרת מעצורים - ואת זה הם קיבלו; במנות גדושות - ובלי הרבה הצטעצעויות או התנצלויות.

רותי נתנה להם את מה שהם ביקשו - וגבתה בעד מה שהם קיבלו את מה שהיה, לדעתה, מגיע לה. איש מהם לא התווכח על המחיר. כולם שמחו לשלם את מה שהם התבקשו לשלם.

הפוליטיקאים שביניהם היו אפילו יותר אסירי-תודה מכל האחרים. רותי לא הבינה למה - אבל זה גם לא היה אכפת לה. חלק מהם היו ממש מבוגרים - וגם לעניין זה היא לא הקדישה יותר מדי תשומת-לב. היא עשתה את מה שציפו ממנה שהיא תעשה - ובזה תם חלקה. מה שקורה לגברים האלה לאחר שהם עוזבים את דירתה, בחיק משפחותיהם, או במקומות האחרים ששם הם נערצים בידי כל הסובבים אותם, זה ממש כבר לא עניין אותה.

- "אני יכול לבוא גם בשבוע הבא...", זה היה הפזמון הקבוע שרותי הייתה שומעת מפי הגברים כאשר הם היו נעמדים לפני הראי כדי לסדר את עניבתם, או כדי להסיר מעליהם שרידים אחרונים מן הפעילות המינית שהם זה עתה סיימו.

- "אני לא יודעת, מותק...", נהגה רותי לומר.

- "אבל למה...?"

- "תנסה לתרגל עם אשתך את מה שלמדת פה..."

גברים ששמעו את הפסוק הזה כמעט השתנקו מרוב תדהמה. הם ידעו לשם מה הם באו לדירתה של רותי - אבל אמירה מן הסוג הזה החזירה אותם, במידה מסוימת, לעשתונותיהם. הם חזרו להיות הם-עצמם; גברים בוטחים בעצמם וביכולותיהם לשלוט באחרים. רותי פטרה את הגברים הנדהמים בחיוך כביכול-מתנצל. חלק מהם לא שבו אליה. עוצמת ההשפלה הייתה רבה מדי עבורם.

אבל עם דני, רותי ממש לא חיפשה להתחכם. זה לא היה מפגש באיזה בר אפלולי שיכול להסתיים, בהסכמה, בשירותים של המקום, או בדירתה שלשם הגיעו הגברים המבוגרים, יחסית, כדי להרגיש כנועים - ומושפלים.

ביקשו ממנה ליצור קשר עם דני והיא עשתה את זה. בחן - ובעורמה. היא לא ידעה בדיוק למה - אבל זה גם לא היה כל-כך חשוב לה לדעת. מה שהיא רצתה זה שהחבר המקועקע שלה, מי שדואג לה, בעיקר, בנושא של אספקת סמים סדירה, לא יפסיק לעשות את מה שהוא עשה למענה. היא יכולה הייתה, כמובן, תמיד לתרום את גופה כדי לקבל את מה שהיא נורא אהבה, אבל היא העדיפה לקבל את מה שהיא רצתה מהחבר המקועקע שלה.

היחסים עימו היו לרוחה מכל בחינה שהיא.

את האירוח של הגברים שרצו בעוצמה הנשית שלה היא עשתה כדי לשלם את שכר-הדירה, וכדי להשיג לעצמה פינוקים אחרים, אולם את זה היא עשתה רק בעתות של מצוקה אמיתית, כשאביה ביקש 'להעניש' אותה מסיבות כלשהן - ועיכב לשם כך את קצבתה החודשית.

לפנות לאימא שלה לא היה טעם, שכן השתיים לא דיברו, לאחר שזו עזבה את אביה לטובת מישהו אחר וכדי לשוטט בעולם על-גבי אופנועה.

רותי התקשתה להבין מה אימא שלה מצאה במישהו האחר הזה. הוא היה הרבה יותר צעיר ממנה - וזה היה כל מה שרותי ידעה עליו. על מסעותיה של אימא שלה על אופנוע בחברת קבוצה של גברים מסוקסים היא ידעה מעט מאוד. רותי אף פעם לא ביקשה לדעת מה באמת גרם לפרידה בין הוריה. כשזה קרה, היא הייתה צעירה מדי - ואחר כך זה כבר לא עניין אותה. היא נשארה לגור עם אביה - עד לגיוסה. מטעמי נוחות בלבד. לא בגלל כל סיבה אחרת.

אבל בדבר אחד היא הייתה לגמרי בטוחה; אביה, עדיין, אוהב את אימא שלה בכל מאודו, וכדי לגרום לה שהיא תחזור אליו הוא יהיה מוכן לעשות הכל, אבל ממש הכל, כדי להשיג את היעד הזה.

היא גם ידעה שאימא שלה נהגה להגיע לדירה אחת לכמה חודשים. זה היה קורה גם בתקופה שהיא, עדיין, גרה שם. באותן פעמים, הדלת של חדר-השינה של הוריה הייתה נסגרת למשך כמה שעות. הגניחות שנשמעו מתוך החדר היו של אבא שלה.

רותי לא הבינה באותו שלב מה גורם לאביה, השופט רבינוביץ, לרצות באימא שלה באורח כה נואש - גם לאחר שהיא נטשה אותו באופן כה מביש לטובת מסעותיה ברחבי העולם. זה היה מסוג אותם דברים שהיא לא הבינה אצל גברים.

כמו הגברים שביקרו אותה בדירתה השכורה, גם אביה היה, כנראה, מכור למשהו שהיא, כאישה, התקשתה לזהות. בפועל, היא לא השקיעה בכך מחשבה רבה מדי. היא בקושי שוחחה עם אביה כשהם גרו, עדיין, באותה דירה - ולאחר מכן הם בכלל לא שוחחו.

רותי הייתה מגיעה אליו, ללשכתו או לדירתו, כדי לקבל את קצבתה - ולאחר כמה משפטים סתמיים היא הייתה נפרדת ממנו תוך שהיא מרעיפה על לחיו נשיקה קרירה.

היא הייתה יותר גבוהה ממנו באורח משמעותי וכדי להגיע ללחיו היא הייתה צריכה להתכופף לא-מעט. רותי לא מצאה עם אביה כל שפה משותפת. פער הגילים ביניהם היה גדול מדי; וגם פערים של מנטאליות נפערו ביניהם.

אביה גדל בחיקה של תרבות אחרת. רותי קראה לה, בזלזול-מה, מבלי באמת להבין עד כמה היא טועה, 'תרבות השואה'.

לימים, יעלה הבינה, מה שלא הבינו, כנראה, במקומות אחרים, שהשופט ירוחם רבינוביץ לא יצא מגדרו כדי לסייע לבתו - ולכן היא חיפשה מנוף-לחץ אחר עליו.