שיחת-הטלפון הקצרצרה והמביכה עם השופט ירוחם רבינוביץ העלתה את דני על דרך שאין ממנה חזרה.
מעולם הם לא שוחחו קודם לכן בטלפון. למעשה, הם לא שוחחו בכלל אי-פעם. מגעיו של דני עם השופט רבינוביץ התקיימו רק באולם-המשפטים. מעת לעת הם נפגשו בכנסים שונים, כמו בטקס פתיחת שנת המשפט, שמתקיים בכל שנה מיד לאחר סיום פגרת-הקיץ, אבל גם אז הם הסתפקו תמיד במנוד ראש זה כלפי זה. השופט רבינוביץ ניהל, בדרך כלל, משפטים פליליים. גזרי-הדין שלו היו מחמירים - והזמינו, לא אחת, ערעורים לבית המשפט העליון.
שם כבר הכירו את השופט רבינוביץ - אך הניסיון לשנות את פסקי-הדין שלו כמעט אף-פעם לא צלח; זאת, משום שהשופטים בערכאה העליונה לא ממהרים להתערב בגזרי-הדין של שופטים מן הערכאה הדיונית. גם אם הם סבורים, לא אחת, שהם היו מטילים עונש אחר.
דני מיעט להופיע בפניו של השופט רבינוביץ.
כמו רבים מחבריו, גם הוא לא אהב אותו. שחצנותו, שלא הייתה מאחוריה שום יכולת אינטלקטואלית מוכחת, כמו גם הבוטות שלו, הרתיעו את כל מי שנקלע לאולמו. בפרקליטות דווקא אהבו אותו. שם ראו בו מעין בן-ברית נוח. גם תלונות אל הממונה על תלונות הציבור נגד שופטים לא הועילו הרבה. רק לעתים רחוקות מאוד נענות בחיוב פניות מן הסוג הזה; וגם אז, אין בתשובה החיובית שמקבל הפונה כדי להועיל לו. השופט, שעליו התלוננו, מקבל מכתב-נזיפה מנומס - אולם את פסק-הדין שלו כבר אי-אפשר לשנות.
אף אחד לא הבין מאין נולדו אצל השופט רבינוביץ השחצנות או הבוטות שבהן הוא נקט באולמו. הוא הרי היה עורך-דין די עלוב לפני שהוא מונה לתפקידו בבית המשפט המחוזי; מאותם עורכי-דין שמגיעים לבית המשפט כדי לדוג בחכתם את אותם אומללים שמגיעים לשם מבלי שהכינו לעצמם, מראש, ייצוג משפטי.
כאשר הקערה, המלאה בסחי-משפטי, מתהפכת להם על הראש, הם רצים כאחוזי-אמוק במסדרונות בית המשפט על-מנת לחפש עורך-דין, כדי שזה יעכב עבורם את ביצוע גזר-הדין או פסק-הדין שניתן כנגדם. עורך-הדין רבינוביץ היה שם תמיד, כדי לנסות ולהושיע תמורת פרוטות את מי שנכוו ברותחין.
רבים טענו שאין לעורך-הדין רבינוביץ משרד משל עצמו ושהוא מנהל את ענייניו מתוך התיק העמוס לעייפה בניירות שהוא נשא כל העת תחת בית-השחי. לבוש בחליפה שידעה, ללא ספק, ימים טובים יותר, מקומטת, משופשפת ליד המרפקים, התנהל לו עורך-הדין רבינוביץ במשך שנים מבלי לראות כל אור בקצה המנהרה המקצועית שלו. חמוץ-פנים, נרגן, תמיד-כעוס, הוא נהג להתרוצץ בין הקומות בבניין בית המשפט, בולש אחר לקוחות-בכוח.
איש מעורכי-הדין או השופטים שחלפו על פניו במסדרונות בית המשפט לא טרח לומר לו שלום. הוא היה מעין-טיפוס מחוק. בלתי-נראה. סתם אחד שאין טעם להחליף עימו מילה; קל וחומר, להיעצר לידו כדי להחליף עימו כמה מילות-נימוס.
כאשר הוא נשא לאישה את אחת העובדות במזכירות בית המשפט, זהבה בן-שלום, שהייתה צעירה ממנו בלא-מעט שנים, רבים הרימו גבה. חברותיה לא עיכלו מה התהפך על מי שהייתה מגיעה לעבודה בבקרים, לא-אחת, טרוטת-עיניים, לאחר לילות של בילויים מטורפים. פעם או פעמיים, חברותיה גם הבחינו בסימני אלימות על פניה.
זהבה בן-שלום אף פעם לא התלוננה על-כך, וחברותיה הבינו שהסימנים נגרמו במהלך משחקי-מין אלימים שנעשו בהסכמתה.
גופה המוצק היה בנוי, כנראה, גם לסוג כזה של בילויים.
רותי, בתה היחידה, מי שנולדה בשנה הראשונה לנישואיה לשופט רבינוביץ, דמתה לה במידה רבה. מאוד. היא הייתה מוצקה כמותה. איבריה היו גדולים כשל אימא שלה.
אף שופט לא הוזמן לטקס-החתונה של עורך-הדין רבינוביץ עם בחירת-ליבו, שהתקיים בחצר של מבנה חד-קומתי בשכונת-התקווה שבו התגורר קרוב-משפחה של זהבה. שר-המשפטים, חבר קרוב עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית, טלפן אל ידידו, בן-בריתו במסדר החשאי, כדי לברכו. הוא טרח להסביר לו, שלא כדאי שהוא יגיע לטקס החופה.
שר-המשפטים לא רצה שדבר ידידותו האמיצה, האינטימית, עם ידידו לספסל הלימודים, ייוודע ברבים.
למרות שאת אשתו-לעתיד של עורך-הדין ירוחם רבינוביץ הכירו רוב השופטים, רק מעטים טרחו לברך אותה לאחר שובה לעבודה מירח הדבש הקצרצר. עורך הדין רבינוביץ לקח את אשתו הטרייה לצימר בגליל למשך שלושה ימים. שם הוא התוודע, לראשונה, למנעמי גופה הצעיר. סערת-גופו לא ידעה מנוח במשך כל שלושת הימים - וזהבה לא מנעה ממנו את כל מה שהיה לה להציע לגבר המבוגר ששכב לצידה.
את עורך-הדין רבינוביץ אף שופט לא הכיר או לא זכר שהוא ראה אותו אי-פעם באולמו - ולכן הוא לא זכה אפילו למנוד ראש מאלה שחלפו על פניו לאחר נישואיו.
באותו הזמן אף-אחד לא ידע שתוך זמן קצר ביותר, מספר חודשים, למעשה, עורך-הדין רבינוביץ, מקומט-החליפה, יתמנה לשופט. זהבה בן-שלום, אשתו-לעתיד של עורך-הדין רבינוביץ, הייתה היחידה, אולי, שידעה זאת.
כל מי שהכיר אותה, ואת אורח החיים התוסס שהיא ניהלה לאחר שעות העבודה, וגם במהלך שעות העבודה, כשאחת מחברותיה מחפה עליה ודופקת במקומה את כרטיס הנוכחות שלה, רשאי היה להניח שזאת הסיבה לנישואין המוזרים האלה.
כל סיבה אחרת לא יכולה הייתה להתקבל על הדעת.
זהבה בן-שלום, מי שגדלה אצל הורים מאמצים, לא ראתה, מן הסתם, כל דרך אחרת לצאת מן המצוקה המתמשכת שבה היא הייתה נתונה מאז שאימא שלה הביולוגית נטשה אותה. היא לא הכירה אותה, או את אביה הביולוגי, והיא אף לא עשתה כל מאמץ לאתרם, לאחר שמלאו לה שמונה-עשרה שנים.
לשירות בצה"ל היא לא גויסה, בעיקר, בגלל שהיא טענה שבמשך שנים היא הוטרדה מינית בידי אביה המאמץ - בידיעת אשתו. היא סיפרה את זה למראיינת בבסיס קליטה ומיון, כבר במפגש הראשון, ורשויות הצבא העבירו תלונה פורמלית למשטרה.
האב המאמץ הודה במעשיו לאחר שהוא נעצר. אשתו הודתה, אף היא, שהיא ידעה על מה שקורה בביתה - ושהיא אף נטלה חלק במקצת מן המעשים.
היא סיפרה כיצד זהבה הובאה כמעט מדי לילה למיטתם כדי לשכב שם בינה לבין בעלה. בעלה עשה את מה שהוא עשה בזהבה, לעתים, בהשתתפותה הפעילה; היא מצאה בגוף הצעיר ששכב לידה כר נרחב למיצוי תשוקותיה-שלה.
לאחר מכן, בעלה, כך על-פי עדותה של האישה במשטרה, היה 'מפצה' גם אותה. לטענתה, המצטדקת, זאת הייתה הדרך היחידה להשאיר את בעלה לידה. חוקי-המשטרה התבוננו בה בהרבה שאט-נפש. גם השופטים לא יכלו להתאפק בעת המשפט והטיחו בבני-הזוג פעם אחר פעם מילים קשות ביותר.
שני בני-הזוג נשלחו למאסר ממושך.
זהבה, שהייתה עדה במשפטם של הוריה המאמצים, תיארה בפירוט רב את מה שהשניים עוללו לה - במשך הרבה מאוד שנים. הם חויבו גם לפצות אותה - אבל זהבה מעולם לא קיבלה דבר ממה שנפסק לטובתה.
לימים, כשהאישה ביקשה שיקצרו את תקופת מאסרה בשליש בגלל התנהגות טובה, זהבה התנגדה לכך בתוקף. לבקשת הפרקליטות, היא שלחה מכתב מפורט ביותר. על תוצאות הדיון בפני ועדת השחרורים אף אחד לא דיווח לה והיא נאלצה לגלות זאת בעצמה על-ידי כניסה, לא-חוקית, למחשב של שירות בתי הסוהר.
בזמנו, ההתעללויות פסקו רק כשזהבה הגיעה לגיל חמש-עשרה. חברה-דאז הגיע ביחד עימה הביתה יום אחד וחבט במקל בייסבול באביה המאמץ.
לאחר מכן, זהבה בן-שלום עברה להתגורר בדירה שהיא שכרה לעצמה ביחד עם צעירה אחרת שהייתה במצב דומה לשלה.
את שכר-הדירה הן כיסו מתוך כספים שהן הרוויחו בפגישות אקראיות עם גברים שהגיעו למועדוני-היכרויות.
הגברים אף פעם לא טרחו לברר את גילן.
לאחר שזהבה בן-שלום סיפרה את מה שהיא סיפרה למראיינת-הגיוס היא נשלחה לקורס מיוחד מטעם משרד העבודה והרווחה, מה שהכשיר אותה לימים לשמש פקידה במזכירות בית המשפט בתל אביב.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
