סיפור אמיתי (פרק 57)

לאחר שדני הסיע את רותי לדירתה השכורה, הם נהגו לשוחח, מעת לעת, בפגישות כאילו-אקראיות. זה תמיד קרה באותן פעמים שבהן רותי התבקשה לתחזק את הקשר עם דני. לבקשתה של יעלה, אשתו קרת-המזג עד להחריד של מרציאנו, כל הפגישות קרו בבניין בית המשפט כשרותי באה לבקר את אביה בלשכתו כדי לקבל ממנו את קצבתה החודשית.

יעלה תמיד ידעה מתי דני יימצא בבניין בית המשפט, באיזו קומה ובאלו שעות.

יעלה לא רצתה שהקשר בין דני לבין רותי ייחשף בפני צופה מן הצד, מי שעוקב, אולי, אחר מהלכיהם. הפגישות בבניין בית המשפט שירתו אותה.

באחת מן הפעמים הללו, יעלה ביקשה לתאם את בואה של רותי לבניין בית המשפט ליום שבו דני אמור היה לייצג שם נאשם ידוע מאוד. רותי, כאילו-במקרה, פגשה בדני כשהוא יצא מאחד מאולמות-המשפט מוקף בכמה עיתונאים כשלידו ניצבת רינה. רותי הציעה לו לשתות קפה במזנון של בית המשפט - ודני הסכים. רבים ניגשו אל דני כדי לברך אותו או סתם כדי ללחוץ את ידו, כך שלרותי לא הייתה הזדמנות של ממש לפתח עימו שיחה. עיתונאי שהצטרף לשולחנם בכלל הסיח את דעתו של דני מרותי – ולאחר כמה דקות היא עזבה את המקום כשהיא משאירה אותו ליד השולחן עם העיתונאי ועם רינה.

יעלה, שעקבה מרחוק אחר המפגש הזה, הייתה מרוצה. היא לא ביקשה יותר מזה. בשיחת-טלפון שהיא קיימה אחר-כך עם רותי היא הודתה לה על שיתוף הפעולה - והבטיחה שהחבר המקועקע שלה יתמיד במה שהוא עשה עד אז.

לאחר מכן, התפנתה יעלה לחשוב על רינה שמעון-ברק. עורכת-הדין הצעירה מצאה חן בעיניה.

היא אהבה את רגליה המטופחות – ואת ישבנה המוצק. היא גם אהבה את עיניה הכחולות - והיא במיוחד אהבה את המבט שהיא תלתה כל העת בדני.

באותם ימים, רותי כבר הייתה לאחר חופשת-השחרור מהצבא. היא עבדה במלצרות כדי להציג בפני אביה חזות מהוגנת-לכאורה. בד-בבד, היא חיפשה לשכור לעצמה דירה מפוארת יותר בבית דירות רב-קומות עם שוער בכניסה ועם חברת-ניהול שמתחזקת את הבית.

את החבר שלה, עם הקעקועים הרבים בכל מיני חלקים בגופו, היא ביקשה להסתיר מפניו של אביה. הוא לא היה מישהו שהיה זוכה, מן הסתם, לברכתו של השופט רבינוביץ.

רותי אהבה להיפגש, מעת לעת, עם החבר המקועקע שלה, כדי להרגיש צעירה לאחר כל הגברים המבוגרים, רפי-הגוף, שעברו דרכה, אם כי עיקר הערב הזה היה עובר עליהם בעישון מריחואנה ובשתייה של וודקה זולה היישר מן הבקבוק.

לפנות בוקר, רותי הייתה מזמינה מונית, והחבר המקועקע היה מפליג לדרכו כשהוא משאיר אותה זרוקה כמו סחבת-ריצפה ששכחו לסחוט את המים ממנה.

דני, שפגש בחבר המקועקע הזה פעם אחת בלבד, לא ממש התלהב ממנו. הוא הזכיר לו את חבריו מדרום-העיר. דני, שבאותו שלב, עדיין, לא היה מודע לאורח חייה הפרוע של רותי, חשב שהזיווג הזה לא יכול להוליך לשום מקום טוב.

אבל מה שכן, בשלב מסוים, משום-מה, היה נדמה לדני שמישהו שלח אותו, את החבר המקועקע הזה, כדי שיתחבר עם הבת של השופט רבינוביץ למטרות לגמרי לא-כשרות. הוא ביקש לברר עליו פרטים אישיים – אבל מי שהתבקש לעשות זאת לא מצא שום פרט יוצא דופן. לא היה לו עבר פלילי – ועובדה זאת, לפחות, הרגיעה את דני.

לאחר מכן, הוא לא הקדיש לכך מחשבה רבה מדי – אבל הדברים נשארו מתויקים אצלו. כמו הרבה פרטים אחרים, חשובים ולא-חשובים, על אנשים שהוא הכיר.

רותי לא ראתה, כמובן כל פסול בקשר עם החבר המקועקע שלה. היא ידעה שיעלה קצת בוחשת בחייה – אבל לא מעבר לכך. לא הייתה לה כל סיבה לחשוב שמישהו עומד להפוך אותה לכלי-משחק על לוח שח-מט גדול בגלל שהיא בתו של השופט רבינוביץ.

החבר הזה שלה, המקועקע גם בהרבה חלקים מוצנעים בגופו, פשוט היה חלק מאורח חייה הנוכחי. הוא היה מופקר, מרדני ומתריס כנגד כל מה שהיה חלק מחייה המוקפדים בעת שהיא התגוררה עם אביה.

היא אפילו לא זכרה איך היא הכירה אותו. גם לדרישה של יעלה, שאף את הפגישה הראשונה עימה היא לא זכרה באלו נסיבות היא התקיימה, להתרועע עם דני, היא לא ייחסה חשיבות יוצאת-דופן.

התחכום של העולם האפל שמתוכו הגיחה יעלה בכלל היה רחוק ממנה.

היא לא חיפשה לעצמה דבר מכל מערכות-היחסים שהיו לה עם גברים. היא בסך-הכל ראתה באורח חייה הנוכחי מעין מרד שיש בו התרחקות מן העבר שלה – ולא שום דבר אחר. יעלה הייתה, למעשה, חלק מתרבות ההתרסה הזאת.

השיחות ביניהן תרמו הרבה לראייתה המפוקחת של רותי. היא לא ידעה הרבה על יעלה, אולם היא ידעה מספיק, כדי לראות שיש בה איכויות שהיא מעולם לא ידעה שהן קיימות, מה שהוליך אותה, בסיומה של אחת מן הפגישות הללו, לחבק את יעלה – ולהתרפק עליה כמו על אם אבודה. יעלה הבינה אותה. רותי גדלה, למעשה, ללא אם – והיעדר החמימות המקובלת בין אם לבתה מאוד הפריע לה.

יעלה החזיקה ברותי במשך שעה ארוכה – עד שהרעד בגווה של רותי פסק.

רותי ניגבה את דמעותיה - ונפרדה מיעלה שנותרה לשבת על כיסאה בבית-הקפה, כשהיא מרוצה מאוד מן התפנית החדשה שקיבלו יחסיה עם רותי. היא לא סיפרה דבר מכל זה לבעלה; גם לא על הקשר שנוצר עם אימא של רותי.

היא אהבה את גופו הדובי, גדל-האיברים, של בעלה - והיא רצתה לעשות את כל שביכולה כדי שהלילות בחיקו הלא-נגמר לא ייגמרו לעד.

הרצל מרציאנו השיב ליעלה בהתמכרות טוטאלית.

לא היה דבר שהיא דרשה ממנו בלילותיהם הארוכים, זה בזרועותיו של זאת, שהוא לא היה מוכן לקיים. במצוותה, הוא עשה את כל מה שהיא בקשה ממנו לעשות, ללא אומר, ובהרבה התמסרות. חוסנה הנפשי, והגופני, הזכיר לו, לא אחת, את ברכה.

בבקרים, כשיעלה הייתה קמה לעבודת-יומה, בעלה נותר במיטה כשהוא מחבק את הכר שעליו היא ישנה. ריחה נותר בו, עדיין, ומרציאנו ביקש לספוג אותו אל תוך גופו בנחיריו המורחבים. על הריח הזה הוא ביקש לשמור אחר-כך במשך כל שעות היום.