מת מצווה

שאלתי את הרב גוגל על מצוות המת, ומיד החלו השורות להיפלט למסך: שמירה, טהרה, איסור הלנה, קבורה, הלוויה וקיום דברי המת. תחת הערך "קבורה" מוסבר ש"מצוות עשה מהתורה לקבור את המת באדמה. קיימת גם מצוות מת מצווה - נפטר שאין מי שידאג לקבורתו, המוטלת על כל מי שנתקל בו." ביקשתי מיד לפרט, ונאמר ש"מת מצווה הוא מושג הלכתי המגדיר אדם שנפטר (או נרצח) וגופתו מוטלת בשטח, כאשר אין קרובים, מכרים או חברה קדישא המטפלים בקבורתו." מסתבר שאין זה דבר של מה בכך. ממשיך הרב גוגל ומסביר: "בהלכה היהודית מדובר באחד המצבים הרגישים והמחייבים ביותר, המבטא באופן הקיצוני ביותר את ערך 'כבוד הבריות' וגמילות חסד של אמת." עד כמה מצב זה רגיש ומחייב למדתי על בשרי.

אפרש: אדם שנפטר ערירי, ללא ילדים או קרובים; אדם שאין לו נכסים (לכן חברה קדישא לא מטפלת בענייניו, שכן מישהו צריך לכסות את העלויות הלא מבוטלות שלה). מסתבר שעניין הקבורה במקרה כזה הוא כה משמעותי, שבלוס אנג'לס ארגון Jewish Family Service ישלם את כל העלויות - mortuary (קרי חברה קדישא או דומה לה) וחלקת קבר בבית קברות. [חבל רק שהארגון כה גדול, שאם לא יודעים לאן לפנות ומתקשרים למספר הראשי בוואלי, לדוגמה, המרכזנית שהחלה לעבוד שם רק לפני כמה שבועות אינה יודעת על עצם קיום התוכנית ולא אימנו אותה עדיין לברר ולחזור למי שהתקשר לשאול.]

איך בכלל הגעתי לכך? בכל "אשם" (וזכות אדירה היא לו) הרב דוד טולדנו. את הרב טולדנו אני זוכר לפני שנים רבות, כשהיה צועד לאורך שדרות ברטון ויי אשר בבוורלי הילס כשילד אוחז בידו. הרב, בלבוש מאוד ייחודי (עם כובע שנראה כתרבוש), משך את תשומת ליבו של כל רואהו. אותו ילד, יצחק שמו, היום כבר נשוי, כך שאם התמונה בזיכרוני אינה מדויקת, זה הכל בשל הזמן שעבר. התקשרתי לרב טולדנו לפני שבוע ושאלתי אם הוא יוכל לקיים טקס קבורה לדליה אולמר, אותה רבים בקהילה הכירו. לא ידעתי, אך סיפר הרב טולדנו שמשך שמונה שנים דליה הייתה מגיעה לשיעורים שלו.

מה אמר הרב טולדנו? תגיד לי מתי, ואהיה שם. אבל כבוד הרב, אמרתי בחשש, אני פוחד שנהיה רק שניים או שלושה אנשים. יהיו שם עשרה אנשים, פסק הרב. אני אדאג לכך, הוא אמר. אמר, ולא שמע ממני במהלך שבוע שלם, שבו נלחמנו בבית הקברות שלא רצה לאפשר לקבור את דליה בחלקת הקבר עבורה היא שילמה טבין ותקילין לפני שנים רבות. דליה חיכתה במהלך כל אותו זמן לזכות להיקבר, והנה היא ב-LA MORGUE בקירור - לא תנאים נעימים. "מדוע מעכבים אותי", היא לא הבינה, ופנתה להתלונן לאחראים. לא רק שהתנאים לא היו לרוחה, הנוהל הוא שלאחר שלושים יום ושלושים לילה בקירור, אם איש לא בא לדרוש, הם שורפים את הגופה, ואצלנו היהודים חל איסור מוחלט על כך.

בית הקברות שיחק משחקים, וכבוד המת נדחק הצידה. אלא שחברו להם אנשים - חלקם כלל לא יהודים, וחלקם בכלל לא בעיר המלאכים - לוודא שדליה תגיע לקבורה לפי חוקי משה וישראל בהקדם האפשרי. ככל שבית הקברות ניסה לעשות מהלכים נבזיים, בזויים, לא חוקיים, לא הוגנים ולא ראויים, כך הטוב שמנגד הלך וגבר, עד שהגיעה נקודת השבירה, ובית הקברות נאלץ להודות בכתב שאכן דליה יכולה להיקבר באותה חלקה שהיא קנתה מהם שנים רבות לפני כן (במילים יותר ישירות - בחלקה שהם שכנעו אותה בשעתו לקנות עבור כסף רב, כך שהיא תחכה לה בבוא היום).

הודו והמשיכו לשחק משחקים, עד שגופים שונים בקאונטי של לוס אנג'לס התערבו. איתם הם כבר לא רצו להתעסק, ובצדק - מי רוצה להילחם עם הממסד? הגיעו ולקחו את הגופה להכינה לקבורה. ביום חמישי אחר-הצהריים הם שלחו אימייל שדליה תיקבר בבוקר יום המחרת. הם לא שאלו אם יהיה נוח לרב, אם בכלל זה אפשרי. הנחו ואמרו שהם (צוות בית הקבורה) יהיו ב-9:50 עד 10:15. ירצה מישהו - יבוא. יגיע הרב - יוכל להגיד "אל מלא רחמים" או קדיש. כך הם כתבו, וחשבו שזהו. כנראה לא ציפו שמישהו יוכל להגיע. אלא שאצל הרב טולדנו, כבוד המת אינו דבר של מה בכך, ויהדות אינה נמצאת רק בארון הספרים היהודי.

כיוון שנלחמנו שבועיים, השתדלתי אצל כבוד הרב - "הם ודאי יסכימו לדחות, אם רק תבקש." הסביר לי הרב בסבלנות מרובה, כמסביר לילד: "עד היום, לא היה הדבר בידינו. אך כל דקה מעתה היא האחריות שלנו. דליה תיקבר כראוי מיד בבוקר, ואהיה שם." (מי זוכר את הפסוק: "אהיה אשר אהיה." רמז לבאות.) כשהגענו מבעוד מועד (שמא חס וחלילה בית הקברות עוד יעשה לנו קונץ ואולי ישנה את השעה או יצמצם את מרווח עשרים הדקות שהוקצבו לנו), סיפרתי לרב טולדנו על מצבה של דליה. הרב היה נפעם וחזר ואמר "מת מצווה." ידעתי שמשהו קורה. לא בגלל שהרב הביא את בנו. לא בגלל שהוא שלח הודעות ברבים שמי שיוכל יגיע לקבורה. גם לא בגלל העובדה שעזרא (אחד מבאי בית הכנסת שלו) הגיע (וכשמו כן הוא), ואחריו עוד אחד וגם בחור יהודי אמריקני עם כיפה שנענה לקריאה, עזב הכל ובא גם הוא.

מספר הרב טולדנו: "בזמן בית המקדש, כהן גדול, שלא כמו כל שאר הכהנים משבט לוי, לא רשאי היה להיכנס לבית קברות אפילו להוריו (האיסור חל על כהנים למעט שבעה סוגי קרובים מדרגה ראשונה: הורים, ילדים, אח/אחות ואישה נשואה). לכלל זה יש יוצא מן הכלל אחד: מת מצווה. אלוהים מוחל על כבודו (כך לדברי הרב טולדנו) במקרה זה." אם אלוהים מוחל על כבודו, הרי שאנחנו עפר ואפר לרגליו על אחת כמה וכמה. לכן היה הרב כה נפעם. מפרט לי הרב גוגל: שיבות כבודו של מת המצווה כה גדולה, עד שהיא דוחה כמעט את כל המצוות והאיסורים שבתורה:

ביטול מצוות עשה חמורות: אדם בדרכו להקריב את קרבן הפסח או למול את בנו (מצוות שהמבטל אותן במזיד חייב כרת) - חייב לעצור, להחמיץ את המצווה ולטפל במת המצווה.

טומאת כוהנים ונזירים: כהן גדול ונזיר, שעליהם חל איסור חמור מהתורה להיטמא למתים - אפילו לאביהם ולאימם - מצווים מהתורה להפר את האיסור, להיטמא וללקט בעצמם את מת המצווה כדי לקוברה.

ביטול תורה ותפילה: תלמידי חכמים ואנשים העוסקים בלימוד תורה או בדרכם לתפילה, מחויבים להפסיק מיד את לימודם לשם הקבורה.

דליה אולמר ודאי עשתה מעשים טובים במהלך חייה עלי אדמות, שזכתה שאפילו אלוהים מחל על כבודו ושם דגש על הבאתה לקבורה. אולי נדמה היה שקר היה שם בקירור אשר ב-LA Morgue, אך דליה הייתה מוקפת חום והשגחה מיוחדת במהלך כל הזמן הזה. כשהרב טולדנו ביטל מיד את כל עיסוקיו ואמר "אהיה שם, הנני!" הוא לא ידע באותו רגע שזה נקבע מלמעלה, והוא השליח. וכשהרב דוד טולדנו שמע את סיפורה של דליה וקבע את מצבה הייחודי, הוא הבין את גדולת הזמן והמקום.

ואני, שתושאלתי על-ידי ה-Public Administrator (שלמעשה קבע בדיוק את אותם תנאים הנדרשים למת מצווה), הבנתי שכל מה שהיה במהלך שבועיים ויום עד שדליה נקברה מכוון היה מלמעלה. אין פלא שאנשים טובים באמצע הדרך נחלצו לעזרה - מירושלים, ממקסיקו, מאוסטרליה, נבחרי ציבור בעיר המלאכים והעושים במלאכתם, רובם בכלל לא יהודים. עשינו ולא ידענו את המשמעות האמיתית של מה שעשינו. כאמור: חשיבות כבודו של מת מצווה כה גדולה, עד שהיא דוחה כמעט את כל המצוות והאיסורים שבתורה. נוחי על משכבך בשלום, דליה אולמר. ואנחנו יכולים לשמוח ולהודות לשם יתברך, כפי שנאמר: "יתגדל ויתקדש שמה רבא!"